3 פיתות וגעגוע

קוראים לי עמי נבו, אני בן 41, עורך וידיאו וכותב. יום אחד אוציא את הספר הראשון, עד אז אני אוכל את ימיי לקראתו. גדלתי בבית של דיפלומטים שחינכו את החיך שלי בארבע שפות. יש לי ילדה , אין לי אישה ויש בי רעב גדול

היא תקעה בי מזרק ומאז אני לא מפסיק לאכול בשר בפיתה. אישה בלבן עם שפתיים יפות ושן זהב מנצנצת, שהיא בטח סידרה שם כדי שלפציינטים יהיה במה להתרכז כשהיא דוקרת אותם. נקודה מוזהבת להיתפס אליה עם העיניים בזמן שמחכים בפחד לחדירה של המחט. מאז שנתתי לה את הדם שלי לפני יומיים אני לא מפסיק לתקוע. אכלתי צוואר בפיתה, שיפודים בתקווה, שווארמה של דבוש ובדרך להקרנה בסינמטק של ירושלים עצרתי ב'פיניונס', המקום של פיני לוי, הוא פיני בחצר, שמתמחה בקבב.

לא יודע מה יחכה לי בדפי התוצאות, כמה אני אוציא במבחן הגוף, ומה יגיד לי ד"ר מוסכניק אחרי שנים של תחזוקה קלוקלת. גייסתי את כל האומץ בשביל ללכת לברר תפקודי כבד, סוכר וכולסטרול ועכשיו אני משתגע. קול פנימי לוחש לי: תרביץ אחי, תרביץ כל עוד אתה יכול, ואני תוקע שומנים מהחי בתוך פיתות מקמח לבן שסופגות אליהן את כל הנוזלים הנהדרים שיש לבשר לתת. 

הצבעים בפיניונס מזכירים את יוון. חלל קטן צבוע בתכלת בוהק ובלבן. מנגל-גז גדול עומד מאחורי הבר של הסלטים ועליו בצל, עגבנייה ופלפל חריף תופסים צבע וטעם של עשן, ליווי מושלם לבשר.
אני מחכה ששני שוטרים יגמרו להזמין ושולח אצבעות לחמוצים. הוא גאון! האיש גאון! מלפפונים פריכים עם חריפות נעימה שברור לגמרי שמלך החצר כבש בעצמו. מי שאכל אצל פיני לוי בחצר פיינגולד הירושלמית לא שוכח את צנצנות הכבושים הענקיות ואת התענוגות שהפיקו. גם הזיתים מצויינים וכמוהם הטחינה, סלט הירקות עם נענע ומשקה התמרהינדי החמצמץ והצונן.

הריח בפיניונס מחרפן אותי. משוגע על הריחות שמפיץ בשר על האש, בעיקר כשאני קצת רעב. כמו ג'וינט, הריח הזה מגדיל את הרעב, פותח אותו חזק. אני תופס כיסא על הבר שמשקיף לרחוב יפו ומתחיל לאכול. קבב סורי. בשר של טלה ועגל מעורבבים להם. אני תוקע לימון כבוש בפיתה ומסתכל על החפירות הבלתי מסתיימות של הרכבת התחתית. פועלים משוחחים ביניהם בליווי תנועות ידיים גדולות, נערה בחצאית ארוכה וגרביים לבנות גורמת להם לסתום. בעיניים מושפלות היא מחישה צעדיה והם מסובבים אחריה את הראש. אחר כך הם ירקדו את אותם הצעדים בעבור זוג תיירות בבלונד ורגליים ארוכות. עיניו של הפועל הירושלמי מלאות עבודה, לא נחות לרגע. הרבה בנות עוברות ברחוב הראשי וצריך לסקור את כולן.

בפיתה השנייה פיני מכניס לי קבב בנוסח עיראקי. הרבה בצל ומינימום תיבול. זה זה. יופי של קבב שמוביל אותי מיד לפיתה השלישית עם סיבוב עיראקי שני שאני מציף בטחינה, חריף ולימונים כבושים, מפוצץ את הפה לכל הכיוונים ומתחיל להתכונן לכבדות שתבוא. את ההיכרות עם קבב פיני, זה העשוי מחזה עוף, החלטתי לדחות ליום שאחרי תוצאות הבדיקות.

לא ברור אם זה מטעמים של כשרות או מטעמי התפכחות, אבל הבשר בפיניונס לא מסעיר. בניגוד לעברו של האיש, ברור שכאן, הנתחים לא הגיעו מהדוכנים של מחנה יהודה, שהוא לא מתאבד על כל נתח ונתח. זה בשר שקונים בצורה מסודרת אצל הספקים הגדולים, קפוא בחלקו, סביר להניח.
גם הפיתות לא משתוות לאלה שתמצא בעיר המזרחית, והפחם האמיתי התכופף מול דרישות המשרד לאיכות הסביבה ופינה מקום למנגל על גז.
אבל הגאונות של אדון לוי מאפשרת פשרות קטנות והשילוב בין כל המרכיבים עם היד המחוננת שיודעת איך לתבל ומתי להסיר מהאש - עושים את זה. תענוג עסיסי וטעים שסך חלקיו עולה על הפרטים.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי