בית ספר לסושי

סושי אף פעם לא היה קטע שלי. גם במזרח הרחוק לא הייתי. אני מודה, מדובר באדם מוכתם עד העצם בתרבות הביג מק. קחו שנה אחורה, והפה שלי לא מכיר שום דבר שלא עשה פעם מווו (שלא לדבר על איזה אוינק פעם בכמה זמן). אז מה קרה לפני שנה? עזבתי את פתח תקווה.
כשאתה מגיע לעיר הגדולה אתה חייב לנסות קצת דברים אחרים, אחרת עדיף היה שתישאר בעיר האורות מלאבס. אחד הדברים בצ'ק-ליסט: סושי. פה החברה הזמינה, שם איזה חבר לקח אותך ולפני ששמת לב, אתה זונח את הסטייקים והולך על הרולים.

תשאלו על סושי בתל אביב, יגידו לכם 'סושי בר בזל'. "המקור" הם קוראים לו. המקום בו הכל התחיל. לפני 12 שנה, כשאני עוד ניסיתי להבין איך צולחים את הסיוט הזה שנקרא בית ספר תיכון, הם כבר הכינו סושי להמונים. לפני שנתיים המשפחה התרחבה ונולד סניף רמת השרון. האוכל אותו אוכל, אבל באווירה שקטה יותר, ירוקה יותר, נעימה יותר. היי, יש אפילו חניה!

אז אחרי שנה של היכרות עם לא מעט דגים מגולגלים באורז, החלטתי שהגיע הזמן ללכת על ההארד-קור. כרטיס טיסה ליפן לא היה במסגרת התקציב שלי, אז הושבתי את החברה לידי באוטו ותוך 10 דקות כבר חנינו ליד סושי בר בזל הרמת שרוני. יפני לו נקלע למקום היה מרגיש בבית, כמו ישראלי בחומוסיה בהודו. השולחנות - ממחלצות יפניות אותנטיות. על הקיר - רקדנים יפנים. לך לשירותים ומחכה לך שם גיישה. מצוירת על הדלת.

היפניות, כך מסתבר, לא נגמרת בתפאורה - שם היא רק התחילה. התפריט - שרובו הורכב בימי בזל הראשונים ומאז רק עבר מקצי שיפורים - בלט מיד בגיוון שלו. מה שלא תבחר, זה לא יגיע מהמקפיא. כל פירות הים טריים, והכל מגיע מקצה העולם. אמיתי עד הסוף.

אבל קודם כל יין. המלצרית המליצה על Blue Nun, יענו נזירה כחולה (99 ₪ לבקבוק, 28 לכוס). יין גרמני (כי גם לאירופאים מגיע קצת יחס) עם נגיעה של אגוז מוסקט. קנינו. לפתיחת התיאבון בחרנו בבזל רול (35 ₪), אגדאשי טופו (32 ₪) וספיישל אינארי (48 ₪).
האוכל כבר מגיע, בינתיים תרגום בגוף הסרט: בזל רול היא מנה ייחודית למקום. חמש יחידות נתח סלמון חצי נא, עטוף באצה ובטמפורה. המרקם - שילוב מושלם בין טריות יפנית לדג שאמא מבשלת. את האגדאשי טופו הזמנו בעקבות המלצה חמה של המלצרית. 12 קוביות טופו בציפוי קמח טמפורה, ברוטב חם ובתוספת צנון כתוש ובוניטו - שבבים מיובשים של דג. כן, רק ביפן.

טופו בשבילי היה מאז ומעולם סוג של מחק שהתגלגל בטעות לצלחת. אחרי כף אחת לא הייתה ברירה אלא להתנצל בפני מגלה הטופו ובפני השף שהפך אותי מטמבל גמור לזולל נלהב של מחקים בטמפורה. (דבר הגוגל: צנון כתוש הוא תבלין נפוץ בתרבות היפנית, והוא האחראי העיקרי לטעם המפתיע של האגדאשי).
וכדי לתבל את היפניות עם מזרח קצת פחות רחוק - ספיישל אינארי: 4 כיסוני אינארי (טופו מתקתק בעברית) במילוי אורז, דג לבן וסלמון, עגבניות חלוטות ואבוקדו. רגע, ויש גם רוטב על בסיס סויה, שמן זית וצ'ילי. הפעם רק חצי יפני, אבל בלי ספק המנה המועדפת עליי.

זה אמנם נשמע כאילו הגיע הזמן לפתוח כפתור במכנסיים, אבל השפע עוד לפנינו. מזגנו עוד כוס יין וקוניצ'יוואה למנה העיקרית: קרייזי בוסטון רול (41 ₪) מגלגל בתוכו שרימפס חלוט, אספרגוס, אבוקדו וספייסי מיונז. את השגעון הוסיף הטוביקו ווסאבי (ביצי דגים בגרסה הירוקה) והטוביקו (ביצי דגים בגרסה הכתומה) שעוטפים את כל העסק. 4 יחידות I/O מתובלות היטב שחוסלו לפני שחברה שלי הספיקה לומר "תנקה, יש לך קצת טוביקו שם. לא, יותר למטה".

תמוז רול (45 ₪) - על שם אותו חודש עברי מפורסם ופופולרי - זרק אותנו למים העמוקים. קלמרי בפנקו (פירורי לחם יפניים) עם גזר ומלפפון, עטוף בטוביקו אדום וטוביקו ווסאבי (וידוי: הייתי בתול קלמרי, אבל זה לא כאב בכלל).
משם עברנו לתקוף את הבוז'ולה (45 ₪) - סלמון סקין עם מלפפון ומיונז יפני (יפני מיפן), עטוף בסלמון טרי עם אבוקדו. אני פחות אהבתי, אבל בכסא לידי נרשמו לעיסות מאסיביות.

כדי להשלים את החראקירי היה דרוש קינוח. בננה בקדאיף (32 ₪) נבחר כרוצח השקט שלנו. ליקקנו את הצלחת והורדנו הכל עם השלוק האחרון של הנזירה הכחולה. עשיתי סיבוב לשירותים, אמרתי שלום לגיישה ותוך כדי הגיעו התובנות:
1. אם הסושי של בזל לא דומה לסושים הקודמים שלי, כנראה שעד עכשיו לא אכלתי סושי אמיתי.
2. לא פלא שהיפנים האלה רזים, זריזים וצעקניים. אורז והדגים כנראה עושים את העבודה.
3. סניף של סושי בר בזל בפתח תקווה יכול להיות להיט. או כישלון מהדהד.
4. בשביל לצבור ידע צריך ללכת לבית ספר. בשביל להבין בסושי כדאי ללכת לבית ספר איכותי. חבל לבזבז זמן על אקסטרני.

* הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי