לו היו שואלים אותי מהי ההמצאה ששינתה את חיי, הייתי מתעלמת כליל מאלכסנדר גרהאם בל כאילו היה גופת מקק שנזנחה מאחורי שידת הטלוויזיה, ומכריזה ללא עוררין על המצאת העשור, המאה, היקום: ה-GPS.
את חיי ניתן לחלק לאלו החשוכים שלפני ה-GPS ואלו המוארים ומלאי האקשן שאחריו. מי היה חולם אי פעם שאדע להגיע ליעדים שונים בארץ בכוחות עצמי מבלי להתחנחן לנהגי מוניות עלומים (שדווקא שמחים לכוון אותי, רק לא תמיד לכיוונים הנכונים), לרדת מהרכב באלגנטיות כמו הנסיכה שאני, ולשחק אותה כאילו מאז ומעולם הייתי נווטת קרב.
פעם, בחיים החשוכים ונטולי ה-GPS שהיו לי, לא הייתי חולמת לנסוע לנצרת, למרות ששמעתי רבות על מסעדת 'דיאנה' שכבר הפכה למוסד קולינרי ותיק, ולמרות חיבתי לז'אנר האכול-סלטים-עד שתתפקע-ואז-גם-בשר, מנעתי מעצמי את התענוג.
עתה, משבא לציון גואל ולי GPS, יצאתי אלי קרב, מצוידת בשני הדברים המרגשים שהחיים זימנו לי: הגבר שלי ומכשיר הניווט שלי. במקרה שתהיה פצצת אטום בעודנו בדרך לנצרת ורק אנחנו נשרוד, לפחות אני מצוידת בדברים החשובים באמת, הרהרתי ביני לביני. מעניין אם מקבלים התראה לפני פצצת אטום, כך שנוכל לפחות להצטייד גם באיזה כנאפה ליתר ביטחון, חשבתי לי בכניסה לנצרת.
למרות מושלמותו היחסית של מכשיר הניווט, מתברר שהוא עדיין לא כשיר מספיק כדי למצוא שכונות בתוך נצרת, וכך נאלצתי להיעזר בשירותיו האדיבים של דוחול, השף והבעלים של דיאנה, שכיוון אותנו אל שכונת אל מוטראן בנצרת, שם שוכנת המסעדה והאגדה.
דיאנה בנויה כחלל אחד גדול ונעים, כשישנה גם אפשרות לשבת בחוץ. ברקע התנגנה לה מוזיקה יוונית, ועוד לפני שסיימנו לבחון את התפריט, הועמסו על שולחננו הסלטים המפורסמים של דיאנה (60 ₪ לזוג) כשביניהם: סלט ירקות קצוץ דק-דק, סלט רוקט עם בצל ורימונים, טאבולה, חציל בטחינה, קישואים בטחינה, חציל טבעי, סלט תפוחי אדמה, גזר חריף, טחינה ירוקה, קובה, פלאפל... להמשיך? בשלב מסוים הפסקנו לספור והתרכזנו בטעמים. פחדנו שאם נדע כמה צלחות הונחו לפנינו, ניזכר ברעבים באפריקה ונאבד את התיאבון. חבל שביס אחד בלבנה גרם לנו לשכוח שאפריקה בכלל קיימת. הלבנה הייתה מושלמת: עדינה, לא חמצמצה מדי, ועם טוויסט של שום ושמן וזית שנשאר בפה לאחר הביס.
גם מבחן החומוס עבר בהצלחה: צלחת ענקית של חומוס עם גרגירים חמים וטחינה נוגבה לאחר כבוד בפיתות החמות. אכזבה קלה נרשמה כשגילינו שהלאפות הענקיות הסתיימו עוד בצהרי היום ונותרו רק פיתות רגילות, אך האכזבה חלפה כלעומת שבאה כשעל השולחן הונחה 'ספיחה' - מעין בצק עלים שנאפה בתנור, מעליו נזלף רוטב יוגורט ומעל כל זה פוזר בשר טלה קצוץ. אנחות העונג שלנו נשמעו עד רמת ישי הסמוכה (ה-GPS אמר שהיא סמוכה, תבואו אליו בטענות).
לאחר כל הנ"ל (ועוד רבים אחרים שאני שבעה מדי מכדי לציין), הגענו לשלב בחירתה של סופי. מבחר הבשרים בדיאנה הוא גדול ומפתה, והבחירה אינה קלה. בכל אימת שכמעט ובחרנו במנת בשר, חששנו שאחת אחרת תיעלב. הפור הראשון נפל על מנה של קבב טלה בקדרה (75 ₪) - מחבת רותחת שבתוכה תבשיל מבעבע המורכב מבשר טלה קצוץ (ולא טחון!!), בצל, צנוברים, פטרוזיליה, רוטב עגבניות, שום ושמן זית.
על הריחות והצבעים של המנה הזאת אפשר לכתוב שירה. כל ביס בקבב הטלה היה פזמון, וכל ניגוב של הרוטב בפיתה היה יצירת אמנות שאפשר להמחיז לדורות. הגבר היה זה שבחר במנה הזאת, מה שהסביר את זחיחותו ואת היותו מרוצה מעצמו כאילו הגה ובישל אותה, ולא כאילו רק בחר אותה מתוך התפריט. לכו תבינו גברים.
הבחירה שלי הייתה במנת הדגל של המסעדה: מנה של צלעות טלה על הגריל (105 ₪). בתחילה קצת חששנו מגודלה (או שמא קטנותה) של המנה: על הצלחת הונחו 4 צלעות ולצידן תבשיל של גריסים ועדשים, ופלחי תפוחי אדמה מושחמים.
לו כל אחד מאיתנו יכול היה לרשום את שמו על שתיים מן הצלעות, הדבר היה מתבצע מיידית, אבל נאלצנו לסמוך זה על זו ולהוריד מדי פעם את מבטינו מהצלעות, שהתגלו ככליל השלמות: שומניות במידה הנכונה, עסיסיות במידה הנכונה ובשרניות במידה המדויקת. הן נאכלו כמובן בעזרת הידיים בלבד. הצלעות אמנם נגמרו מהר והשאירו טעם של עוד, אך תבשיל הקבב שנח לו לצד הצלעות וחיכה לקצת יחס חם, זכה לעדנה מחודשת לאחר שהצלעות נעלמו כלעומת שבאו.
בכוחותינו האחרונים הצצנו בתפריט הקינוחים, ואז הבחנתי בזוית העין שנשארתי בודדה במערכה. "טיפת המקום האחרונה שנשארה לי בוזבזה על הבשר", מחה הגבר, אשר לא השכיל להבין שלקינוחים יש קיבה נפרדת. באומץ לב הזמנתי לבדי כנאפה מסורתית (45 ₪), כזאת שגבינת העיזים המשובחת שלה ממלאת את הפה בתחושות עונג, וששערות הקדאיף מלאות הדבש שלה מהוות פינאלה מושלמת לטעמו של הכבש שכמעט ומש משפתיי. חבל שה-GPS אינו שותף לקינוחים, חשבתי כששוב כיוונתי את מכשיר הניווט בחזרה למרכז.
בדרך הארוכה חזרה הביתה, עייפה אך מרוצה, סיכמתי ביני לביני שגם צלעות הכבש של דיאנה הן בין ההמצאות החשובות של העשור, בדיוק כמו ה-GPS וכמו הגבר שלי...
* הכותבת הייתה אורחת המקום.
רוצים גם אתם לאכול בדיאנה? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.
*הכתבה מכילה תוכן שיווקי
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת