טלמור חיפה Vs. טאטי לופט

כנראה שאחרי שהכתבה הזו תתפרסם, לא אוכל לחזור לעיר הולדתי חיפה, משום שבשבוע שעבר, בדיוק ביום המשחק הגורלי בין מכבי חיפה ליריבתה הצרפתית הראויה - בורדו, בחרנו אבי (חיפאי מבטן ולידה) ואני (דור שני לחיפאים מבטן ומלידה) לבלות בבר של 'טאטי לופט' ביהוד.
לזכותי ייאמר, שהספקתי להגיע לדקה ה-70 של המשחק, להבין שלא הפסדתי הרבה ולהתאכזב כמה דקות כמו כולם לקראת הסוף המר. את המשחק ראיתי דרך עיניים זגוגיות מאוד ומעל לכרס עגולה ומרוצה מעצמה מהמון יין וקצפת, אבל אני מקדים את המאוחר.

נאספתי מתל אביב. אבא הפעיל ברב גאווה את ה-GPS החדש, וכיבה אותו כעבור 3 דקות כשהבחור שבמכשיר הורה לנו לפנות שמאלה כמה עשרות מטרים אחרי מחלף קיבוץ גלויות. כידוע, אין פנייה שמאלה בכל נתיבי איילון.
את הדרך ליהוד ולטאטי דווקא מצאנו בלי בעיה ובלי GPS, ובשבע וחצי בערך עמדו רגלינו בשערם. כוכי, מנהלת המסעדה קיבלה את פנינו בחיוך גדול, חיוך שאחר כך הבנתי שבעצם  משקף את האווירה הכללית השורה מעל  טאטי לופט. לאחר כמה דקות התפעלות מגודל, גובה ויופי המקום, תפסנו את מקומנו בפינת הבר הגדול (זה לא חוכמה, הכול גדול בטאטי...) ושם פגשנו בשני, שהופקדה על מלאכת השכרות וההזנה שלנו לאותו ערב.

בטאטי "המקורית" הייתי לא פעם וגם אבי, אבל בלופט טרם היינו ולמעט מיני בצקים מעולים, לא ידענו למה לצפות. השיחה התחילה להתגלגל על יין לבן ואדום, על יינות תוססים וכבר מצאנו את עצמנו טועמים יין פנינים לבן ואדום של יקב תבור (23 ₪)  וסנג'ובזה עם שיראז של יפתחאל (33 ₪) .שניהם היו טובים, כל אחד בדרכו שלו: יין הפנינים מתוק וקינוחי, מתאים בול לטרנד המבעבעים שמתפשט מהר יותר מאפצ'י של חזיר, ויפתחאל בעיקר הפתיע אותי לטובה באיכות הצעירה שלו וביקב ישראלי שטרם טעמתי.

גם שני לא הפסיקה להפתיע והציעה לנו שניים מהקוקטיילים המובחרים של המקום (והאהובים עליה, אז מי אנו שנתנגד...) וכך חלקנו לנו קוקטייל אחד של ג'ין, אייס-טי, נענע,לימון וסאוור (34 ₪ ) ועוד אחד של תפוח רע, חתיכות אגסים, נענע, מוחיטו וקצת מיץ תפוחים בסוף (38 ₪). שני הקוקטיילים היו חביבים ביותר, הראשון כבש אותנו והיה מרענן אמיתי, בעוד "התפוחי", היה, איך לומר, תפוחי. אין בזה רע, אבל אני באופן אישי לא מסוגל ללגום יותר משני שלוקים של כל משקה תפוחים.

מולנו, בקצה השני של הבר, נמצא המטבח החצי פתוח, ומעליו קיר ענק שכולו לוח ירוק והמנות המיוחדות והמומלצות של היום נרשמות בו מדי יום (וגם המחירים, שזה לא מובן מאליו בכלל). האלכוהול הספיק לפתוח לנו את התיאבון, ומצאנו עצמנו מתלבטים בין שלל המנות הראשונות. שני וכוכי המליצו על כל כך הרבה דברים שבסופו של דבר נאלצנו לטעום פוקאצ'ה קון-קרנה (39 ₪), סביצ'ה דניס (39 ₪), חומוס טאטי (21 ₪ ) וניסואז סלמון (38 ₪). כיאה למקום שהבצק אצלו במקום הראשון, הוגשה לשולחן הבר סלסלת לחמים חמים, שחורים ולבנים ושלישיית ממרחים/מטבלים: חמאת שום שמיר נימוחה תוצרת הבית, סלסה חרפרפה והשוס - גבינה מתובלת בקארי! (החל מהשבוע הקרוב במקרר הקרוב לביתי. כמה קשה זה יהיה להכין לבד?).

נתחיל בהתחלה. הפוקצ'ה, מעוטרת בבשר עגל טחון, הגיעה בליווי קערית סלסה וקערית יוגורט עיזים. אני קצת מתבייש, אבל לסלסה לא התייחסנו, בעיקר בגלל שיוגורט עיזים, בקר טחון ובצק חם, הוא שילוש כל כך קדוש, שבסופו נשאתי ארבע פעמים "אווה מריה" וברכת כוהנים אחת. אפילו אבא, שמעט החמיץ פנים כששפכתי את כל היוגורט על כל הפוקאצ'ה, התרצה ורב איתי על החתיכה האחרונה (ויתרתי לו... פז"ם וכו').

כוכי סיפרה שהשף של המקום - מארק שולמן, הגה ומכין את כל המנות במקום ושהחומוס שלו הוא בלי שום ספק אחד הטובים שהיא טעמה. האמת? אני די בררן בנוגע לחומוס שלי, אבל החומוס של מארק די הפתיע אותי. עדיין לא בחמישייה הגדולה (אני חיפאי ששירת בעיר העתיקה בירושלים, קשה להפתיע אותי), אבל התברג לו בעשירייה במקום של כבוד. הסביצ'ה הייתה טובה מאוד, ולא הייתי מפרט יותר אילולא הייתה מוגשת עם שלוש חתיכות קרוטונים ענקיות (בצק, זוכרים?) שפשוט שידרגו את המנה לגבהים חדשים.

המנה הכיפית ביותר על השולחן הייתה הניסואז סלמון: אדפטציה חדשה לסלט האהוב והמוכר שכבש אותנו בשנות השמונים. הצלחת הארוכה אכלסה חתיכות תפוח אדמה, ביצה קשה, עגבניות טריות, זיתי קלמטה, שעועית ירוקה וקונפי סלמון. הטוויסט שעשה את המנה, הייתה מריחת ממרח האיולי וואסבי שנמשח החל מקצה אחד של הצלחת הארוכה לצידה השני, וכך בכל ביס בעצם מרחנו את כל המרכיבים שעל המזלג באיולי הפיקנטי. מפתיע ונהדר על הבר.

כשסיימנו את הפרק הזה בחיינו, התמזגנו עם כוס קברנה של יקב ברינגר הקליפורנאי (42 ₪ ) ועוד שיראז-קברנה של יקב רוזמאונט האוסטרלי, שכבר תפס מקום של כבוד בארוחות שישי שלנו בבית. יצאתי להתרווח עם סיגריה, ואבא יצא אחרי  לנזוף בי על הסיגריה, עד ששנינו גילינו שקשה לריב כששיכורים.

כשחזרנו חזרה ללופט הענק (אך המלא בסועדים! איך לופט באזור התעשייה ביהוד מצליח ערב ערב למלא את כל השולחנות בו - לאלוהי המסעדות הפתרונים). שני כבר ערכה לנו את השולחן למנה העיקרית. 'מנה' בלשון יחיד, משום שצבר המנות הראשונות לא הותיר בנו מקום למנות בלשון רבים. מה גם שראיתי בזוויות העין של כוכי שאנחנו לא נצא מתחת ידיה ללא קינוח.

חלקתי עם אבא מנה נהדרת של קומבו פירות ים (112 ₪) שהוגשה במחבת לוהטת והכילה את כל טוב הים: שרימפסים גדולים ופריכים, רצועות קלמרי, מולים גדולים וחתיכות דניס, וכולם שוחים ברוטב עגבניות ופלפלים. או בקיצור, חריימה. יש אנשים שלא אוהבים להגיע למסעדה ולהזמין חריימה או מנות הקשורות בחריימה ואני משתומם מאוד. כאשכנזי גמור, המילה 'חריימה' מעיפה אותי מיד למלצרית הקרובה, לנשק את ידיה בהוקרה (צו ההרחקה האחרון עדיין בתוקף, אז הפסקתי עם המנהג).
לא טעינו גם כאן: במקום ליהנות מהמסע, ניסינו לאכלס כמה שיותר מהר, כמה שיותר פירות ים בקיבה על מנת להגיע לרגע המושלם: טבילת הפוקאצ'ה החמה ברוטב האדום הנהדר שהמתין לנו בתחתית המחבת. ורגע מושלם הוא בהחלט היה.

ניסינו לעזוב בהתגנבות יחידים, אבל כוכי היא שועלת ברים וותיקה, ולפני שהספקנו לחפש את הארנק, כבר הוגשו לשולחן שני קינוחי- על. הראשון - אקלייר (36 ₪) היה מושלם (אמר זה שקינוחים לא עושים לא את זה, כן?!): שלוש פחזניות ממולאות בקרם פטיסייר, לצידם גלידת ווניל והעיקר: צלוחית רוטב שוקולד חם שגרם לי ולאבי לשחזר סצינות מ"כשהארי פגש את סאלי" (מביך באופן כללי, מביך יותר כשמדובר בשני גברים שיכורים על הבר).

הקינוח השני היה עוגת שוקולד פאדג' לא חמה (לא פונדנט או מרקיז) סמיכה, צפופה, משובצת בחתיכות פאדג' חומות ואלוהיות והדובדבן שבקצפת - הקצפת. אני לא איש של קינוחים, אבל יעידו חבריי שאני לא יכול להגיד לא לקצפת. והקצפת של טאטי לא פחות ממדהימה. באמת. סמיכה בדיוק, לא מתוקה מדי ובעיקר - מגיעה בצורה שאני הכי אוהב: המון. הר של קצפת היה שם, ואז כבר לא היה.

נפרדנו סופית משני, הברמנית המקצוענית ורצינו להיפרד גם מכוכי, אבל היא כבר הייתה עמוק בתוך מכבי-בורדו. מבין אותה לחלוטין...
הספקתי להגיד שלום לאבא ולקוות שה-GPS יידע להביא אותו לפחות הביתה בשלום.
מכבי אמנם הפסידה בבורדו באותו הערב, אבל חיפה ניצחה ביהוד.   

* הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי