סמיר ומעגל יודעי הדבר

את הביקור במסעדת 'סמיר' קבעתי לעשות עם א', ידידי מימי התיכון. א' אמנם ידוע כמבריזן סדרתי, אך בכל זאת (משום שתמיד היה לנו חיבור טוב ובפעמים הנדירות בהן הוא כן מקיים הגעה - חברתו משעשעת) בחרתי לתת לו את הצ'אנס המי-יודע-כמה להוכיח את חברותו. חוץ מזה, לחבר האיסטניס שלי, יותם, יש חיך של ילד בן 5 שחששתי שגם הפעם יפגום בחוויה השיתופית של ההנאה מן האוכל. כשהשעון הכה 15:00, שעה לפני מועד היציאה המתוכנן מתל אביב לכיוון רמלה, וא' עדיין לא הראה שום סימן חיים אלא הדגים את דממת האלחוט המפורסמת שלו (שכללה חמש שיחות שלא נענו והתעלמות משתי הודעות טקסט מאוכזבות), הבנתי שהגיע הזמן להקפיץ את יותם, מס' 1 בדרך כלל והסטנד-ביי להיום (כמובן שנערכתי מראש לאפשרות ההברזה).

לאחר סיבוב קטן במדרחוב הרומנטי של העיר העתיקה, הגענו למפתן המרתף העתיק והיפהפה בן 700 השנים בה ממוקמת המסעדה. מיד התקבלו פנינו בחום על ידי שלושה מתוך ארבעה דורות המפעילים את העסק המשפחתי הוותיק והאהוב הזה, שנוסד על ידי אביו של סמיר עוד ב-1948.
נכנסנו פנימה וכבר אז התגלה לעינינו מה שמעט מאוחר יותר יתברר כרמז מקדים לעובדה שזו לא עוד סתם שיפודייה: את מקומן של תמונות סלבריטאים אנונימיים ופוליטיקאים בדימוס שביקרו במקום, החליף נוף העיר העתיקה, שנחצב בקיר שבין קשתות האבן המרהיבות, על ידי האמן ניהאד דביט, בנו של סמיר. בדרך כלל במסעדות אני מעדיפה לשבת עם הפנים כלפי היציאה או החלל הפתוח בכדי להרגיש חלק מן ההתרחשות, אך הפעם מיד תפסתי את הכסא הפונה אל הקיר. ליותם השארתי את הכסא המביט אל נוף יפה אחר - אני.

לשולחן ניגש ג'ליל דביט, בנו של סמיר המנהל את המסעדה, בכדי לברר מה נרצה לאכול. לאחר עיון מהיר בתפריט העסקית, אותה נשלחנו לסקר, השבנו אינסטינקטיבית: "אולי קצת שיפודי פרגית, קצת מטוגנים.." ועל כך השיב ג'ליל, "עזבו אתכם שטויות, אני אביא לכם משהו מיוחד!". הוא אמר זאת כאילו כל המנות הסטנדרטיות שמופיעות בתפריט תחת 'המיוחדים של סמיר', עדיין שם לאחר שהמסעדה עברה עדכון והרחבה, רק מתוך כבוד למסורת. כאילו האוכל בתפריט הוא רק פסאדה של דלפק ניקוי יבש במכבסת כספים קטנה. משוכנעים שג'ליל יודע מה טוב בשבילנו, הסכמנו וציפינו בקוצר רוח להיכנס למעגל יודעי הדבר.

כמובן שאת העיקריות הקדימה פתיחת השולחן המסורתית שצבעה את המפה במגוון נדיב (ריפיל חופשי בעסקיות!) של סלטים ופתיחים. בין הדברים היו כל הקלאסיקות ההכרחיות כחמוצים, סלט ירקות, סלטי כרוב, סלט טאבולה, מטבוחה, טחינה עם עגבניות, קרוטונים מאורכים ומשובבים מתובלים בזעתר (בכאלה עוד לא נתקלתי) וכמובן חומוס ופיתות חמות טריות. ולא לשכוח את הלימונדה הביתית והמרעננת.

בגזרה זו בלט מאוד חומוס עם שמן זית, פטרוזיליה ופפריקה, שתמיד מהווה נייר לקמוס לאיכותם של שישליקיות, והצ'יפס שהיה חתוך לשבבים קטנים ולכן התהדר בהרבה יותר "קריספ" מן הרגיל. יותם כמובן העליב את הצ'יפס בקטשופ היינץ שביקש במיוחד מן המלצר בעוד אני חתרתי לניצול אופטימלי של הטעמים הנפלאים וניגבתי עם הצ'יפס את מה שנשאר מהחומוס.

לשולחן הגיעו גם זוג ממולאים שמנמנים ועסיסיים שהאם סועד מכינה בבית. יותם אכל את הקישוא הממולא (20 ₪) ואני את הבצל (20 ₪). שני הממולאים שטבלו להם ברוטב עגבניות מתקתק, היו נימוחים ממש כמו שאני אוהבת ואילו לא הייתי ממשיכה בארוחה עוד קצת הלאה אל העיקריות, בטח הייתי משוכנעת שזו המומחיות של המקום ומנת הדגל שלהם.

בשלב זה כבר הייתי כל כך מרוצה ומלאת ציפייה לקראת העיקריות שכמעט ולגמרי שכחתי מההברזה הבוטה של א'. על השולחן נחתו שתי מנות עיקריות: 'יחנה' (35 ₪) - עוף מטוגן עם בצל ועגבניות טריות ו'מטוומה' (35 ₪) - עוף מטוגן עם בצל ורוטב שום-לימון.
למרות שיותם לא נוגע בעגבניות טריות (או ירקות טריים בכלל) ומאמין שבצל זו מזימה אינטרגלקטית לחיסול המין האנושי, שנינו הסכמנו ש"היחנה לא יאכנע בכלל" ומהמטוומה יותם בכלל היה בשוק ולא האמין שמשהו שנגע בבצל כל כך טעים לו.

ג'ליל ניגש לוודא שהכל לטעמנו והצהיר בביטחון וגאווה, כשהוא מצביע על קערת המטוומה הריקה, "את זה לא תמצאו בשום מקום אחר". מיד הסכמנו שהמנה מופיעה תחת המיוחדים בזכות ולא בחסד. כנראה שהוותק והקהל הנאמן של המקום הם מה שאפשר לשכלל לדרגת שלמות את המנות הפחות שגרתיות, שהופכות את המקום מסתם שיפודייה מעולה לשיפודייה מיוחדת. בקיצור, מי שחושב ששיפודיות הן לא יותר מקונצרן חומוס-צ'יפס-סלט, מוזמן לבקר אצל סמיר ולהיכנס גם הוא למעגל יודעי הדבר.

בדרך להתרענן בשירותים, לקראת חתימת הארוחה במשקה חם, הבחנתי במרפסת קיץ גדולה בקומה השנייה. המרפסת משקיפה אל נוף העיר העתיקה ומשמשת לאירועים. התבאסתי קצת שלא ראיתי אותה קודם והתחשק לי להתיישב בה בזה הרגע ולעשות הכל מחדש. כולל החומוס, הממולאים והעוף.

חזרתי לשולחן, שם חיכה לי תה עם נענע (6 ₪) ומינוס בקלאווה אחת (10 ₪) שיותם כבר הספיק להוריד עם הקפה השחור (6 ₪). הזמן טס והשעה כבר הייתה 18:00. לגמנו בנחת לצלילי פעמוני הכנסייה ובזכות הימנעותה של הבקלאווה ממתיקות יתר צורבת, נזכרתי בכמה אהבתי בקלאווה בתור ילדה, כשעוד הייתי מחוסנת בפני כל כמות של סוכר.

הצלחתו של הביקור וזיכרונות הילדות המתוקים, הזכירו לי שהחיים יקרים מדי ולא כדאי לבזבז רגע. גמרתי בליבי, שאני עם א' סיימתי ואין יותר צ'אנסים. אז אמנם איבדתי חבר, אבל גם עשיתי חבר חדש. אחד שתמיד יהיה שם ויארח בחום ביתו ומאכליו המיוחדים גם את חבריי. זו אכן נדמית לי כתחילתה של ידידות נפלאה. מאוחר יותר באותו יום ירד היורה ופרס דף חדש ונקי על הרחובות. כנראה שזה באמת היה יום מיוחד.

* הכותבת הייתה אורחת המקום. 

רוצים גם אתם לאכול בסמיר? לחצו כאן וקבלו קופון שווה במיוחד.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי