על הנהר 2

טבריה. לא נהיה לכם ישר חם כשאתם שומעים את המילה הזו? חם ולח, אני מתכוון. לי נהיה גם חם בלב. אבא ואמא הכירו שם, סבא וסבתא קבורים קרוב אליה, בבית קברות כנרת וחלקים נפלאים מילדותי בשנות השמונים עברו עליי בעיר הזו. בעיר הזקנה, הלחה, למודת הסבל, צמודת הכינרת הזאת. נראה לי שגם טבריה עשתה חיים בשנות השמונים כי תמיד כשאני מגיע לשם, גם היום, יש לי את התחושה שהיא די נתקעה שם. בכל מקרה, תמיד אני מנסה למצוא נקודת אור, גם במקומות החשוכים ביותר. כן, אפילו בטבריה.

לפני יומיים מצאתי נקודת אור די רצינית. לא נקודה, פרוז'קטור. לא בטבריה, בקיבוץ כינרת. לא גיליתי, גיליתי מחדש. אבל מה זה משנה? העיקר שבערבו של יום חמישי, להלן ערב חג השבועות (מה שהסביר את חיוורון הלבוש של כל הצוות במקום) מצאתי את עצמי יושב על בר העץ של 'על הנהר' עם שכני היקר, ד"ר אלדד שחר  - מומחה לארוחות חינם. שמחתי לראות שהברמן שמולי הוא לא אחר מתמיר, אותו אחד ששירת אותי בפעם הראשונה בה התענגתי על מנותיו של עודד צפתי, הבעלים והשף של הביסטרו הנפלא הזה. מתברר שתמיר זכר אותי. ליתר דיוק: זכר אותי חבל על הזמן, עד לרמת המנות שהוזמנו, החולצה שלבשתי ונושאי השיחה העיקריים. אחרי כמה מילים התברר שהבחור ניחן בזיכרון פנומנלי (תמיד מוצאים את הטיפוסים האלה בכל מיני מקומות לא צפויים) ובוותק של שנה וחצי בעל הנהר.

לפני הכל, אפתח בשני דברים שביאסו אותי. הראשון, החוק החדש שנותן לשוטר עם אלכוהומטר את הזכות להחרים לך את הרכב במקום במידה ועברת את הכמות המותרת של אלכוהול ולשופט לשלול לך את הרשיון לשנתיים תמימות תוך שתי דקות. פחד אליהו והסיבה שלא עברתי את החצי גולדסטאר  (18 ₪ לחצי, שיא חדש) (לקראת סוף הערב תמיר שיגר לעברי עוד שליש, שלא אתייבש בדרך, כפרה עליו).

השני, ישנה הגבלה של מילים בסיקורים האלה, לכן אפתח בראשונות הראשונות. התחלנו עם שתי מנות שנראו מעניינות. אחת מהתפריט הקבוע - סלט עשבים (38 ₪) - שומר, בזיליקום, נענע ופטרוזיליה קצוצים דק בעת ההזמנה, בתוספת אגוזים קצוצים וקבבון טלה (גם הוא קצוץ, דרך אגב) בטחינה, והשנייה מתפריט הספיישלים - טרטר טונה אדומה ואבוקדו בוינגרט וואסאבי (48 ₪). זוג המנות נראו טוב והריחו חזק ונפלא. קערת הכלורופיל שנקצצה במקום הציגה לראווה עלים ירקרקים ורעננים (לא נמצאה ולו פיסת עלה שחרחרה אחת) בתיבול עז והטרטר האדום ירוק הזה החליק בגרון ופתח את כל הסתימות באף שהרי כמו שתמיד אומר הדוקטור: "הוואסאבי הוא האינסטלטור של הסינוסים". את כל זה שטף הד"ר עם חצי  פאולנר (24 ₪) בירת החיטה המתקתקה הגרמנית הזו שכולם מתחילים להתלהב ממנה לאחרונה. בלי להתמהמה הזמנו את הראשונות השניות שלנו ויצאנו לשאוף אוויר נהר מחוץ למסעדה. כן, היינו שם - היא באמת ממוקמת על הנהר.

מה עצוב הוא הירדן. זורם לו באיטיות אל הימה היחידה שיש לו (ולנו) ורואה שלא משנה כמה הוא מנסה, היא הולכת ונעלמת לו בין האצבעות. הבטתי בתוגה במים הזורמים, הד"ר העיר משהו על כך שהראשונות השניות בטח כבר מחכות לנו על הבר, אני הזלתי דמעה מלוחה למי הנהר המתוקים ושנינו חזרנו פנימה בצעדים קלילים.

מולנו ניצב תמיר עם חיוך גדול ושתי מנות שבדיוק הגיעו מהמטבח הזריז: עלי גפן בליווי רוטב יוגורט, לימון ונענע (27 ₪) ושפודי סינטה בשמן זית ואורגנו (76 ₪). העלים גולגלו כהלכה, הדוקים יותר מטוסיק של נזירה. כל עלה נטבל אחר כבוד ברוטב החמצמץ הזה שנשאר ללוות אותנו עד סוף הארוחה ("כל דבר בא טוב עם יוגורט", שח הד"ר). עם כל הכבוד לעלים, הם עדיין רק עלים, אבל השיפודים, אוי השיפודים... לא שיפודי-קצוות-הנתח שאתם מורגלים בהם, כי אם סטייק סינטה שנחתך לקוביות, שופד בינות לבצלים ועגבניות, הונח אחר כבוד על הגריל ונצלה לכדי עסיסיות מתפרצת. גם המנה הזו הגיעה מתפריט הספיישלים ולפי דעתי עליה להיכנס לתפריט הקבוע ומיד (אני חושב שגם הד"ר חושב כמוני, הוא ניסה להגיד משהו בזמן שבלס שיפוד שלם בביס אחד). לצד השיפודים נחו שיני שום קונפי ועגבניות צלויות. וואו, כמה שהמנה הזו עשתה אותנו רעבים.

הזמנו את העיקריות (שבשפת המקום נקראות עקרוניות) ויצאנו לעוד כמה שאכטות של אוויר גלילי. מה עצוב הוא הירדן, מתחיל את חייו גבוה-גבוה בהר החרמון ועושה את דרכו למטה אל אהובתו הגלילית הכנרת, שלא משנה כמה ייתן, לא תשיב לו מאומה. התייפחתי חרישית בזמן שהד"ר כבר חזר פנימה והתיישב על הבר, ארוחת החינם שלו החלה להתקרר. העפתי מבט נוסף בירדן העייף ונכנסתי גם אני.

בפנים המתינו לנו 400 גרם ספייריבס (59 ₪) שלפי התפריט הינן צלעות בשרניות ונוטפות שומן עסיסי (הגדרה נועזת ומדויקת להפליא למנה) בתיבול מלח גס, קורנית ופלפל שחור גרוס, וצ'וריסוס בליווי רוטב חרדל ושמנת (49 ₪). מה אני אגיד לכם? ברגעים כאלה אני מבין את החולשה של המילה הכתובה. איך אוכל לתאר לכם את טעם הגריל החזק, את מרקם השומן הפריך, את הדיוק של תיבול הצ'וריסוס, את תאוות הבשרים? אולי מספיק להגיד שעל אף גודל המנות המכובד, תאוות הבשרים הזו לא נמשכה יותר משלוש דקות. כזוג קרניבורים ידועים לשמצה התנפלנו על המנות כאילו לא היו מאחורינו כבר ארבע ראשונות (מכובדות בגודלן אף הן, דרך אגב) והותרנו זוג צלחות חיוורות ומבוהלות. רצינו עוד איזו עיקרית, אבל הצעתי עוד הפסקה קצרה בטרם נחליט סופית וכך עשינו.

יצאנו החוצה. הבטתי בנהר הירוק הזה, זורם ונשפך אל זרועות אהובתו המיובשת, מנסה לאושש את מצבה הירוד, להרחיק אותה מן הקו האדום, מן הייאוש ואחר כך ממשיך לים המוות. "החזק מעמד"! צעקתי לעברו, "עוד יגיעו זמנים טובים יותר"! הד"ר הביט אף הוא בנהר ואמר שלפי החישובים שלו, אם לא נזדרז להזמין עוד עיקרית, נרגיש במהרה את הקיבות שלנו קרובות לפיצוץ ואז זה יהיה מאוחר מדי. חזרנו בצעדים כבדים אל חלל העץ של על הנהר והבנו שאיחרנו את המועד. כל הורמון שובע אפשרי אותת לנו לחדול מפעולת האכילה. הבטנו מיואשים זה בזה ואז נזכר שותפי לארוחה שמחקר חדש מראה שבחמישה אחוז מהמקרים, תחושת השובע מרמזת על רעב אדיר וכי עלינו להמשיך מיד, לפחות למנות האחרונות (שנקראות בשפת המקום סופניות).

אני לא מתווכח עם אנשי מקצוע ולכן כשתמיר הזמין בשבילנו שני קינוחים מתפריט הספיישלים, שתקתי בהכנעה ובהסכמה (חוץ מזה שבשלב הזה כבר בקושי יכולתי לנשום). כדורי מלון ירוקים וכתומים במרינדת מידורי ובזיליקום מקושטי נענע נחו להם בכוס מרגריטה קלאסית (20 ₪, 28 ₪ למנה שמגיעה בצלחת). לצד הכוס הזו, במחיר זהה, התערסלו להם בכוס יין גדולה פרוסות תותים טריים בליקר תפוזים, אייריש קרים וליקר קפה. מעל התותים, מסיפולוקס מבריק הושפרצה בעדינות קצפת לבנה, פוזרו פולי קפה והונח הקישוט הנצחי, עלי נענע טריים. יופי של קינוחים, מתאימים לסיום ארוחה כבדה. קלילים ופירותיים עם סיומת אלכוהולית עדינה. האמת, עכשיו כשאני יושב בבית וכותב ממש מתחשק לי להתענג שוב על זה עם התותים. איפה תמיר כשצריך אותו, לעזאזל?!

בכל מקרה, כדי לסיים את אחת הארוחות הכי מוצלחות שלנו ביחד, עם המחירים הכי הגונים, במקום הכי נעים שיצא לנו לסעוד בו כבר הרבה זמן, הזמנו קרם ברולה (30 ₪) בליווי תפוחים ותותי שדה וזוג כוסות אספרסו קצר (7 ₪) של חברת לורנזו האיטלקית. הקרם ברולה היה יציב ומתוק במידה, שרוף באחידות ראויה לציון והאספרסו הגיע בליווי פרוסת קליפת לימון זעירה עקודה על קיסם ושבר מקופלת. לא היה טוב מזה באותם רגעים.

בבטן מלאה בכל טוב, בהבטחה לשוב בקרוב ובצעדים כבדים עד כבדים לאללה נפרדנו מהבר המעוצב של על הנהר. בדרך לפונטו חלפנו על פני הירדן. האם להמוני הנוצרים שטובלים במימיו הקרירים של הנהר אכפת בכלל מחייו הסיזיפיים, ממסעו המפותל שמתחיל במתיקות בהר החרמון ומסתיים במליחות של ים המוות? האם למישהו אכפת? קול נחירותיו הרמות של הד"ר בנסיעה חזרה הביתה ענה לי: "כנראה שלא ילד, כנראה שלא"...

* הכותב היה אורח המקום. 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי