ניסוי קולינרי ברובינשטיין

האם אי פעם התחבטתם בשאלה הרת הגורל: איזו כמות של בשר יכולה להכיל קיבה ממוצעת, עד שהיא מתפקעת? אני כבר התחבטתי בקושיה זו חזור וחבוט. מאחר שאינני אוהבת להותיר שובל של סימני שאלה בכל סוגיה שהיא, יצאתי לשטח, מצוידת בקיבה לא בדיוק ממוצעת ובחברה רעבה במיוחד, ויחד הכרזנו על תחילתו של ניסוי קולינרי ופסיכולוגי גם יחד, שתוצאותיו עוד יידונו בוועדות כנסת רבות, או לפחות בשיחות סלון של ערבי שישי: מהי קיבולת הבשר שלנו, ובאיזה שלב ניפול שדודות כשכרסינו בין שינינו וראשינו עטורים (בשאריות של פילה בקר).

לצורך הניסוי המרתק הנ"ל, נבחרה מסעדת 'רובינשטיין', מעוז בשר חדש יחסית במתחם פולג, שהוקם לצד המעדנייה הותיקה הנושאת את אותו שם ושייכת לאותה משפחה. טוב, נו, גם ליד איקאה שהפכה בימים האחרונים למעוז הרשע והפשע, ושהוכרז עליה חרם צרכנים עצום של שתי דקות ורבע.
האם ייתכן שהזיכרון של הצרכן הישראלי קצר כמעט כמו המרחק בין שוודית שמשתזפת בחוטיני לבין ערס אילתי שאורב לה בחוף ליד המאנקיז? לאיקאה פתרונים.

מסעדת רובינשטיין לא משאירה מקום לספקות, גם לא בעיצוב: מדובר במסעדת בשר נטו. ריהוט העץ והמעדנייה מלאת נתחי הבשר שבכניסה, יזכירו לכם בדיוק לאן הגעתם: למעוז הקרניבורים הרציניים באשר הם. בשעת ערב של חודש אוגוסט, איכלס מקדש הבשר הזה משפחות על טפם, חבר'ה שבאו לחגוג יום הולדת וזוגות מאוהבים, או לפחות מאוהבים בבשר. אחרי שבחנו את הנוף האנושי והעיצובי של המסעדה, הפשלנו שרוולים ועברנו לעניין שלשמו התכנסנו. וכך, בתרועה רמה, הכרזנו על תחילתו של הניסוי הקולינרי הראשון בעולם, או בעצם בארץ, או בעצם באתר.

פצחנו בפלטת פתיחה (29 ₪) המכילה נקניק שמנמן ומובחר מהמעדנייה, עליו נשענו מלפפון ועגבניה בשלמותם, לצד לחם הבית ומטבלים של חמאת שום, פטה כבד, טפנד זיתים וממרח עגבניות. מלבד המחיר המצחיק ביחס למנה (יכולה להספיק לשני אנשים, בתנאי שאינם משתתפים כאמור בניסוי הקולינרי הראשון וכיו"ב), זכתה המנה לציון לשבח: הנקניק היה טעים והשתלב בדייקנות על גבי הלחם המרוח בחמאת שום, ומבין המטבלים הצטיין הכבד שהיה ממרח ולא פטה, אך היה נפלא בפני עצמו.

מנת הפתיחה הנוספת הייתה גרבדלקס (45 ₪) - פרוסות סלמון כבושות עם קרוסטיני פסטו ורוטב צ'ילי חרדל, כשכל הנ"ל מלווה בשתי כוסיות וודקה זוברובקה. הסלמון היה עילאי, ועל הוודקה ויתרתי כדי שלא ייפגם הניסוי ואירדם בעודי בולסת. לעומתי ליהי, שותפה לניסוי ואישה יקרה, שתתה את הוודקה של שתינו כאילו הייתה לפחות ולאדי מכוכב נולד, או סתם חובבת אלכוהול על כל סוגיו.

לאחר מכן עברנו למנה ראשונה של קרפצ'יו סינטה עם נגיעות פרמזן (38 ₪), מנה גדולה ביותר שגם היא יכולה להשביע שני פיות רגילים. שתינו לא נשים של קרפצ'יו בדרך כלל, מה שלא מנע מאיתנו לחסל את המנה בעודה באיבה. אין ברירה. ניסוי זה ניסוי, ומישהו כאן חייב לעשות את העבודה השחורה.

לאחר שלב המנות הראשונות, טעמנו כוס קברנה וכוס מרלו, שתיהן של רקאנטי (28 ו-25 ₪, בהתאמה), שניהם יינות מעולים לבשר או לשלב שלפניו. או אז, כטוב ליבנו ברקאנטי, הגיעה מנת הבשר הראשונה: 650 גרם אוסובוקו לבן, מונח על פירה חמאתי ומשגע (78 ₪). נתח האוסובוקו הגיע שלם וענק והגיר נוזלים שהיטיבו עם הפירה עד מאוד. טעמו, בניגוד לתדמית שממנה סובל הבשר הלבן, היה עדין ודומה יותר לעוף מאשר לבקר. גודל הנתח הוא עצום למדי, וניסיונותינו לבצע בו חיסול ממוקד די עלו בתוהו, אבל השתדלותנו להשתלט על הנתח המכובד היו ראויים להערכה, לפחות לדעתנו (הקובעת).

ואז, לצלילי תופים דמיוניים ברקע, הגיעה ה-מנה בה"א הידיעה: קדירת עוף סופריטו (67 ₪). כן כן, זה כולה עוף וזה לא כמו בקר, עזבו אתכם מהטיעונים הבנאליים הללו ותטעמו את התבשיל הענוג הזה, שכל קשר בינו לבין הפולקע המשמים שאתם מכירים הוא מקרי בהחלט. מדובר בתבשיל קדירה המכיל שוקי עוף, ריזוטו, פטריות שמפיניון, שמנת מתוקה ובצל לבן. מתיקותו של התבשיל היא ככל הנראה סוד קסמו, וכן השילוב המפתיע בין ריזוטו לשוקי עוף, שילוב שלא הייתי חולמת לנסות אותו בבית. מסתמן שהשניים האלו נועדו לדור בכפיפה אחת: איזה כיף לטעום באותו ביס את המתיקות של הריזוטו יחד עם המליחות של שוקי העוף, חגיגה של טעמים.

אם אתם חושבים שבזאת תם הניסוי הקולינרי המרתק שלנו, טעות בידיכם. הקינוחים גם הם חלק בלתי נפרד מהניסוי. ראשון הגיע טירמיסו (26 ₪) שהוגש בכוס יין והיה קרמי ומדויק. אחריו הגיע סופלה שוקולד שדרש אפייה של 8 דקות, וביסים מענגים שהיו שווים כל דקה מתוך השמונה. אחר כך הגיע תורו של קרם ברולה (26 ₪) שהייתי מוותרת על קונפיטורת פירות היער שעיטרה אותו, שכן טעמו היה משובח ולא נזקק לתוספות, ולבסוף נדגם קינוח חדש של 'אצבע רושה' (19 ₪) - גלילית וופל ממולאת בקרם נוגט ושוקולד, קינוח שהזכיר שילוב בין קרמבו לגלידה, והיה הקש ששבר את גב הגמל והכריז על סופו של הניסוי שלנו.

ולהלן מסקנות הניסוי: אדם ממוצע יכול לאכול מנה ראשונה, עיקרית וקינוח - וגם זה ביום טוב. אדם שאוכל ברובינשטיין, לעומת זאת, יכול לאכול כמויות רציניות ביותר של בשר, מנות ראשונות וגם קינוח - ולצאת בלי חור עצום בכיס ועם חיוך ענק מרוח על הפנים, חיוך של אדם שבע ומאושר.

* הכותבת הייתה אורחת המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי