לה בוקה מחוץ לקופסא

בירושלים נתקלתי עד היום, במסגרת שיטוטי המסעדות שלי בארץ, רק במעטות שהשאירו חותם. כזו הייתה 'צ'לו' למשל, לפני יותר משנתיים. השבוע הצטרפה אליה 'לה בוקה' הכשרה והמפתיעה למהדרין שבעמק רפאים. היא עוטה על עצמה פוזה אירופאית, סקסית ומסקרנת. בפנים עיצוב ביתי מוקפד וחמים ובחוץ מרפסת רחבה לא מקורה שמעבר לשולחנות הפזורים בה קיימת גם האופציה של ישיבה לאורך המעקה החיצוני, ממש מעל הרחוב ההומה.
הג'ינג'ית שלי ואני, גוש-דנים שכמונו, מזמן לא הרגשנו פרובינציאליים כל כך. יש בעיר הזאת אנרגיות אחרות באויר, וכולם גם מסתובבים עם ארשת של קדושה מתוחכמת. או שזה הקור המוזר בסוף יוני שהופך אותם לכאלו. כך או כך אנחנו מרגישים כמו חו"ל קטן לשעתיים באמצע השבוע.

התיישבנו בפנים בשולחן זוגי והתעמקנו בתפריט. הכל דרום אמריקאי ובשמות לטינים פומפוזיים שהיו גורמים לריקי מרטין להלחין מהם שיר. אין הרבה כשרות בארץ שבוחרות לברוח כך מהמיינסטרים, וללכת עם זה עד הסוף. זה בדיוק מה שעושים בלה בוקה. כדי להמחיש, אקדים את המאוחר ואספר לכם כבר עכשיו שאפילו הצ'ימיצ'ורי שאנו עתידים לקבל עם הסטייק, הוא מהסוג הנפוץ דווקא באורוגוואי ולא הארגנטינאי שכולנו מורגלים אליו כמעט בכל מסעדה מהז'אנר. הצ'ימיצ'ורי שונה בתכלית, ומהווה מדגם מייצג למסעדה שונה בתכלית.

פתחנו במנת סביצ'ה בקר, במנת סמברלה קומפוי ובמנת אנצ'ילאדאס. כולן מתוך תפריט הקיץ החדש של לה בוקה שיתחיל לרוץ במסעדה בימים הקרובים, ולכן אין עליהן עדיין תוית מחיר. סביצ'ה הבקר הוגש בתוך לבבות ארטישוק על מצע גוואקמולה והסביצ'ה עצמו הוכן מהרבה פילה נא. היה משובח. אין שום דבר סטנדרטי במנה הזאת, אלא אם נולדת בפרו או בוליביה. אם הייתי משנה בה משהו? איך אמרה הג'ינג'ית עם חצי לב ארטישוק בפה: "קצת קראנצ'יות של מלח גס למעלה לא הייתה מזיקה". אני לא חולק.

הסמברלה התגלתה כמניפת נאצ'וס פריכים וחמים שטוגנו כרגע ובמרכזה סלסת עגבניות עם במיה, כשעל הכל המון רצועות עוף רך וחם. אני לא יודע איך אומרים 'שאפו' בלטינית, אבל זה שם התואר הכי מדוייק שאני יכול להצמיד לסמברלה שלי. באמת שאין דברים כאלה. מנת נאצ'וס עם סלסה תוכלו לקבל בכל פאב שכונתי רעוע, אבל אמנות בתוך צלחת כשרה זה כבר משהו ששווה היה לנסוע שעה בשבילו. האנצ'ילאדס היא ההתגלמות הלטינית של רול סושי חם בטמפורה - פרוסות של רול טורטייה מטוגנת עטופה בפרורי לחם שבתוכה רצועות עוף ופלפל ברוטב צ'ילי עם חריפות עדינה וקוקוס. עוד מפגן וירטואוזיות לה בוקה-אי מרשים. אם היו משקיעים עשירית מהמחשבה שהושקעה בהכנת המנות גם בבחירת צלחות טיפה מעוצבות יותר במקום הבנאליות שהוגשו, זו הייתה גם חגיגה עיצובית של ממש.

לעיקרית לקחנו מיקס פאריז'ה (220 ₪). פאריז'ה, כך למדנו בלה בוקה, הוא גריל בספרדית. וכשבשם המנה נמצאת המילה גריל, למה בעצם הופתענו למצוא את כל הגריל של המסעדה אצלנו על השולחן? היו שם צלעות כבש, פרגיות, צ'וריסוס, אנטרקוט, טלה וקבבים. באמצע קוביות תפוחי אדמה פריכים ובצד - סלט עלים. אלו היו המאתיים (בא' ירושלמית מתנגנת כמובן) ועשרים שקלים מהמוצדקים ביותר שזכורים לי. הבשר מעולה ועשוי בקפידה מעוררת כבוד. תפוחי האדמה פריכים כמו שעוד לא יצא לי לטעום והסלט מתובל... נו טוב, אם אני אמשיך עם הסופרלטיבים זה יתחיל להישמע לא אמין. אבל כשמגיע מגיע.

סיימנו בפסטיה בארילוצ'ה (30 ₪) - בצק פילו מטוגן ומלא בשוקולד חלבה ובוטנים, ושמענו תוך כדי מגיא על האפשרות לערוך במסעדה אירועים עד 130 איש. כמובן ששכחתי לספר לכם על יין הבית ששתינו - 'דון מנדוזה' הארגנטינאי. כשמשתכרים מאוכל מעולה היין הופך (בשבילי לפחות) לפחות מעניין. הייתי מסכם וכותב שאני מוריד את הכובע, אבל נראה לי יותר הולם לומר שאני מוריד את הסומבררו. ענק.

* הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי