דקסולוגיה

אז היינו שם. השכן המשוגע (שלצערי הרב בחודש הבא כבר יהיה השכן המשוגע של מישהו אחר), אני, הכרס שלי והכנרת השקטה (או בשמה הספרותי 'האגם הנעלם').
מעלינו ניצב אמיר, מנהל מסעדת 'דקס' הטבריינית. "האם אני יכול לעשות אתכם מה שמתחשק לי"? שאל. השכן המשוגע הקציף את פאות שפתיו ככלב מוכה שגעון ואני עניתי חרישית שירחם עלינו, שיביא מה שהוא רוצה אבל במנות קטנות כי אחרת המאמן המולדובי שלי יכעס.
"אם כך, הוא יכעס" פסק אמיר נחרצות ופנה לכיוון המטבח. השעה הייתה בין ערביים, ישבנו על מרפסת העץ הארוכה שפולשת לכנרת ופתוחה לרוח הקיצית הנעימה ולא היה לנו מושג לקראת מה נכנסנו.

לא עברו יותר מארבע דקות ולשולחננו הגיעה עם חיוך גדול, שקמה המלצרית. היא הניחה על שולחננו חלת בצל (19/35 ₪) - קונסטרוקציית בצלצלים זהובים, מטוגנים לכדי פריכות, שהוגשו לצד רוטב ברביקיו שמוכן במקום. פתיח קליל שבא מצוין ליד החצי טובורג מהחבית (16/20 ₪) ששתה השכן. מספר שניות מאוחר יותר נחה על שולחננו צלחת ענק עדוית קרפצ'יו טונה כחולת סנפיר (29/44 ₪) שסיימה את חייה לפני יומיים בלבד. הקרפצ'יו העדין לווה בסלט עלים עז טעם ובריבועי טוסטונים של פוקצ'ת זעתר. האמת שהייתי מוכן לאכול 10 מנות של הקרפצ'יו ובכך לחתום את הארוחה. לא ידעתי שהשיא של הארוחה עוד רחוק. כל כך תמים הייתי.

חיסלנו את הטונה ואת חלת הבצל חיש מהר וחייכנו למראה שקמה שהגיעה עם פלטת מתכת עליה הונחו פרוסות עבות של סלמון נורווגי (150 גרם - 59 ₪ 250 גרם - 99 ₪) ופטריות פורטבלו צלויות.
על הדג הוורדרד שתובל בשכבה עדינה של פסטו נחו רצועות בצל שידעו שהות ממושכת במחבת והיו מתוקות מסוכר ומתחת לפלטה הכבדה לחשו גחלים: "תאכלו מתוקים, תאכלו. הערב שלכם רק התחיל".

אני, שלא מורגל באכילת מזונות שמכילים מעל שלושה אחוזי שומן (המולדובי גם קבע לי דיאטה שיובאה במיוחד בשבילי ממטבחי סומליה) שאבתי את הסלמון בערך בקצב בו שאבתי את הטונה ובקצב אף מהיר יותר ממה ששאבתי את חלת הבצל. השכן, לעומתי, סעד את ליבו באריסטוקרטיות המעודנת האופיינית לו (בוגר ביה"ס הגבוה לנימוסין והליכות, מחזור 2004, התחנה המרכזית חדרה).

אז את הדג סיימנו עם חיוך גדול ולפני שהספקנו להגיד: "איזה קטע שיש מסעדה טובה בטבריה", שבה לשולחננו שקמה והניחה מול פרצופינו (שהחלו להיות מדושנים מדגים ומעונג) צלחת לבנה עליה נחו נתחים של טונה כחולת סנפיר עטופים בטמפורת אורז (29/44 ₪). אני מאמין שאם הייתי טונה, לא הייתי מתבאס מהרגע בו נגסתי מהפתיון, לו הייתי יודע שזה המעדן שיכינו ממני. טיפה של לימון, טבילה זהירה ברוטב הברביקיו המושלם (זה מהחלת בצל, זוכרים?) והחיוכים שלנו מתרחבים.

הפעם האחרונה שהבנתי משהו שהשכן אמר הייתה אי שם בשנות התשעים וגם לא בטוח שבאמת הבנתי, אבל מבין מלמוליו הנעימים הצלחתי להסיק שהוא מביע סיפוק רב מן המנות עד כה, אבל בא לו כבר לעבור לסקציית הבשר.

אמיר כמו קרא את מחשבותיו של השכן, ולשולחן הגיעה פלטה לוהטת עליה נח באצילות כבד אווז לא מפוטם (130 ₪ ל-100 גרם). מתוך כבוד לחומר הגלם תיבלו אותו רק במעט פלפל שחור גרוס, מלח וקצת חומץ בלסמי איטלקי מיושן היטב בלבד. לכל הקוראים מביניכם שלא טעמו כבד אווז מעולם, הייתי שמח לעצור לשנייה ולהסביר במילים כמה נפלאה היא החוויה. ובכן, לתאר את חווית הצריכה של כבד אווז טוב שטופל כהלכה לאדם שלא חווה זאת מימיו, זה כמו לתאר חלום לאדם שלא חלם. בלתי אפשרי.

ואז, עודנו מרחפים בעננת העונג של כבד האווז, הורידה אותנו חזרה למציאות פלטה ענקית מלאה בכל טוב: צלעות טלה (39 ₪ לצלע), אנטריקוט עגל (107 ₪ ל-300 גרם), צ'יפסים עבודת יד והר שהורכב מעגבניות, בטטות, בצלים, פלפל חריף ופטריות פורטבלו, כולם חרוכים לכדי שריפה וטעימים להחריד.

לחש הגחלים ליווה אותנו בעודנו מעלימים כבמעשה קסמים לא אלגנטי בכלל את הסטייק שהגיע במידת מדיום מדויקת על המילימטר. פטריות הפורטבלו נדמו כתוספת בשרית קטנה למנה המרכזית, והצלעות? ובכן, אין לי מושג מה קרה עם הצלעות, הכל קרה כל כך מהר, כנראה הבשר והשומן הקריספי נעלמו מהן בלהט הרגע (עם דגש על הלהט) כי מה שנגלה לנגד עיניי (חוץ מהכנרת שקשה להוריד ממנה את העיניים) היה מחזה מבעית של שכן משוגע שמכניס ומוציא מפיו ירקות צלויים. "זה חה!" התייפח "אבה כה כה טעי!". בתרגום חופשי זה אומר: "מה טעים המעדן הלז, איני יכול לשלוט בעצמי עוד שכן אני אדם חלש".

ואז הגיע (שאלוהים יעזור לי) חזה ברווז ברוטב יין ודבש (89 ₪). אמיר פרס את הברווז העסיסי על בוצ'ר בלוק לנגד עינינו, הניח את הפרוסות על הפלטה הלוהטת ויצק את הרוטב בזהירות ובסבלנות (חלילה שיתייבש לנו הברווז, כמו שאומרים).
באותן השניות התחשק לי לזנק על הפלטה ולטרוף את הברווז (שבימים כתיקונם אני פוגש בעיקר באמבטיות הקצף המפורסמות שלי), אך מפאת המעמד וכובד המשקל נשארתי בכיסאי והזלתי ריר בצוותא עם השכן המשוגע (חוויה מומלצת).

אתם חושבים שפה סיימנו? גם אנחנו חשבנו. "חייבת להיות טעות", אמרנו לאמיר שהגיע עם חיוך ממזרי ופלטה עליה הונחה שדירה של ספייריבס טלה (155 ₪). "אין מצב שזה בשבילנו", פלטנו באימה "זה כנראה שייך לשולחן מאחורינו", שחנו לאוזניו הערלות. "עשה עימנו חסד, למען השם, אנחנו לא נושמים"! "או קי", אמר אמיר תוך התעלמות מוחלטת מתחינותינו העלובות, "תנו לצלעות לנוח ברוטב על הפלטה 5 דקות ותראו איזה יופי הן מתקרמלות לכם מול העיניים". אמיר עזב ואנחנו נותרנו לבד.

לא בדיוק לבד, אחרי הכל קשה להתעלם משדרה אימתנית של צלעות שמתקרמלות לך מול העיניים. בשלב הזה של הארוחה השכן איבד את ההכרה מדי 3 דקות בממוצע, מה שמעיד שהנשמה שלו אמורה לצאת כל רגע. ניצלתי את המומנט והעלמתי יותר מחצי שדרה כאילו הייתה כוס מים. הטקסטורה הסופר-דופר נימוחה של הצלעות לא הייתה רחוקה מכך והטעם! אויה, הטעם!

"תגיד לי, טאטע", פניתי לבורא עולם - "איך יצרת כאלה חיות טעימות? איזה מתוק אתה, טאטע"!

לשלב הקינוחים הגענו באפיסת כוחות. בקושי לחייך הצלחנו. וקשה שלא לחייך כשסועדים בדקס. למרות שחלל המסעדה פתוח לכנרת אחת ולארבע רוחות השמיים, גריל הגחלים העצום שבפתח המקום ממלא את האוויר דרך קבע בניחוחות שמימיים שאפילו תתרן לא ישאר אדיש מולם.

ובכן, בחזרה לקינוחים. האמת שלא ציפינו ליותר מדי, אחרי הכל דקס היא מסעדה כשרה ונסיון העבר מלמד אותנו ששום קינוח טוב לא צמח מחומרי גלם פרווה. מצד שני, גם לא חשבנו ששום דבר טוב יצמח מטבריה והנה היינו בסיומה של אחת הארוחות הכי מוצלחות שחיסלנו, לכן הזמנו על המקום קרפ תפוחי עץ עם כדור גלידת וניל ופירות יער.

לפני הקינוח זכינו לזוג שוטים של דרמבויי (38 ₪) להוריד את האוכל ולאספרסו כפול (10 ₪) להרים את הראש. כשהרמנו את הראש ראינו קרפ שבמהלך הכנתו הוטמנו בבצק המתקתק פרוסות דקיקות של תפוחים ועליו הונח כדור גלידת סויה וניל שחברת נסטלה מייצרת במיוחד בשביל המסעדה. גם פירות יער היו שם. מדהים. פשוט מדהים. קינוח פרווה מצוין, כמה פעמים יצא לכם לדגום אוקסימורון שכזה?

יצאנו מן המסעדה בלב כבד וברגליים כבדות אף יותר והחלטתי שלמרות שהמשפט הקלאסי אומר"It's good to be the chef"", בכל הנוגע למסעדה כמו דקס, הנוסח הנכון הוא:"It's great to be the guy who writes about the chef". התנעתי את הפונטו ושחתי לשכן: "אתה יודע שאם באמת תעבור דירה, אני לא לוקח אותך למסעדות יותר בחיים". השכן נהם בחזרה משהו לא מובן. נראה לי שהוא יישאר...

* הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי