הצדף השישה עשר

הוא:
בא לה לצאת מהעיר.
"מה נקרא אצלך לצאת מהעיר?" אני שואל.
"לא יודעת, לעלות על איילון ולעשות משהו אחר...".
"השעה שמונה בערב... האופציות להגיע לנווה אטי"ב קצת הצטמצמו, את יודעת..." אני אומר.
"כן , אה?... מה עם שרימפס?".
חייכתי. נוסעים לצדף.
אני אוהב את 'הצדף', אוהב מאוד. הייתי שם כדי לחגוג את סיום הקורס של אחי בצבא, הייתי שם לחגוג לאבא, הייתי שם בדרך חזרה מיום צילומים באשדוד והייתי שם פעם רק בגלל שזה שם. גם המשפחה שלי אוהבת את הצדף. עד כדי כך שכל פעם שדרכם מובילה אותם מחיפה למרכז, אנחנו תמיד מוצאים את עצמנו שואלים:"אולי הצדף?".
ככה זה כשאתם אוהבים שירות מעולה, הררי סלטים טריים ודגים ופירות ים מעולים. אין סיבה להחליף סוס מנצח. פשוט להמר עליו עוד ועוד.
היא התלבשה יפה, נכנסנו לאוטו, ולמרות שכמעט המשכנו לסופרלנד - נחתנו בצדף.

היא:
די, כמה בשר אפשר לאכול?! בשר, בשר וקצת שומן. בחודש האחרון אכלתי עדר קטן, ועוד כמה טלאים שהסתפחו. זה לא טוב לעור הפנים. והעיר הזאת, גם היא כבר לא טובה לי לעור הפנים. לא אוהבת את המילה 'פוזה', אבל לפעמים אין מנוס ממנה, אחרי שאוכלים במסעדות התל אביביות המוכרות. התחשק לי מקום חדש והתחשק לי שרימפס. מזל שיש גברים רגישים בעיר הזאת.
"תוציא אותי מהעיר ותאכיל אותי פירות ים. והרבה".
הוא חייך חיוך של יודע סוד ואמר רק מילה אחת: "הצדף".
לא התווכחתי. זרקתי על עצמי איזה משהו ונסענו.

האמת, טרם שמעתי עליה, אבל בשביל פירות ים נטולי פוזה אני מוכנה להרחיק נסוע. במערב ראשון, כמעט לפני הים (אני: "אתה בטוח? עוד שנייה אנחנו סוגרים על נקניקיה בלחמניה בסופרלנד". הוא: "סתמי ת'פה"), ראיתי שלט מבטיח מימין. המיקום - בסמוך לתחנת דלק - לא מאיים עליי. כמה מהמסעדות המיתולוגיות של ארצנו התמקמו בתחנות דלק. אותי לא מפחידים עם קצת אוקטן בחניה. 
בכל מקרה כשנכנסים, אין זכר. החלל מעוצב בנעימות פונקציונלית (עם הבלחות שנדליריות מקסימות) ואנחנו תופסים פינה בשולחן גדול (הוא: "זה בשביל הסלטים. תהיי מוכנה") ומתיישבים. הבעה חלומית עולה על פניו וכשהמלצרית המתוקה ניגשת ושואלת אם נרצה להזמין הוא קוטע אותה בנימוס: "סלטים. אחר כך נדבר".

הוא:
תמיד נעים לי בצדף. הבפנים מרווח, השולחנות גדולים אפילו למקרר שכמותי ויש אפילו תחנת דלק ליד! היא עוד לא הייתה כאן, בתולת-ים שכזו. קצת התרגשתי להכניס אותה למקדש השרימפס שלי, אבל ללא ספק, אחרי כל כך הרבה זמן בלי - הגיע זמנה.
כשהתיישבנו היא קשקשה איזה משהו על שנדלירים וחלליות אבל אני רק חיכיתי לתפוס את העין של אחת המלצריות כדי שזו תתפוס את המגש של הסלטים ונתחיל.
כן. הצדף עושה אותי רעב יותר ממה שאני בדרך כלל במסעדות. רק המחשבה על הסלטים והלחמניות הטריות והחמות שלהם יכולה לעורר אותי באמצע הלילה ולגרום לי לחצוב במקרר אחר איזה איקרה או סלט ביצים (ותמיד להתפשר על חומוס ונקניק).
בסוף הגיעה מלצרית (דווקא חמודה), אבל בידיים ריקות. הסברתי לה בנימוס ובאדיבות האופיינית לי, שאנחנו נשמח להזמין, אבל אם אפשר קודם לשים איזה משהו בפה, כי הגענו מרחוק.
היא נתנה בי מבט מבין ומיד חזרה עם הקעריות הלא נגמרות שננעצות לך בשולחן כמו סיכות נהדרות בלב: האיקרה המתוקה עם הבצל הסגול, החצילים הפיקנטיים החרוכים בדיוק, הצזיקי, הטחינה, סלט הכרוב, הסלסה החריפה שהולכת לי נהדר על הלשון עם החומוס שלהם, השעועית הירוקה (נראה לי שהיא החליפה את הכרובית המטוגנת של פעם, וחבל) הגזר הפיקנטי ובראש ובראשונות: קישוא בטעם כבד, שום אפוי, וסלט הביצים האדיר שלהם. קחו איזו לחמנייה או שבע, ונראה אתכם מגיעים לעיקריות. ואגב, תשאלו אותי מה קשורה טחינה לצזיקי לסלסה לסלט ביצים? סתמו ת'פה ותעבירו את הלחמנייה.

רגע לפני שנחתו הסלטים על השולחן היא עוד הספיקה להזמין 'סרדינים מחותנים' (48 ₪)  לא יודע מאיפה הגיע לה הרעיון הזה, אבל יש לי תחושה עמומה שלא המילה 'סרדינים' היא זו שתפסה לה את העין. אני יכולתי להסתפק בשום ובסלט ביצים, קערית אחר קערית, אבל ארבעת הסרדינים השטוחים והכפולים (בעצם שמונה, אם כן..) שהיא דאגה שיגיעו למסיבה שלי, דווקא הפתיעו אותי לטובה: לא שמנוניים מדי, פריכים מאוד ומפוצצים בעשבי תיבול ירוקים וחזקים. לרגע הרגשתי מרוקאי ואהבתי את הרגע הזה נורא. 

היא:
מתקפת הסלטים הותירה אותי המומה. לא פחות מ-14 סוגים שונים נחתו לנו על השולחן, למרות שהמילה 'נחתו' חוטאת לאמת. כאן לא מדובר בדגיה מצויה בה המלצרים מטיחים בך אוסף של קעריות אומללות ודוחקים בך לקחת הזמנה. הו לא. המלצרית הגיעה עם מגש ענקמוני, סידרה את הסלטים בצורה אלגנטית ונסוגה לאחור בחשש. כנראה שנראינו לה רעבים. ראויים לצל"ש האיקרה הנהדרת, הקישוא בטעם כבד, החצילים הפיקנטיים וסלט הגזר החרפרף. מהשום האפוי ניסיתי להימנע ואף ניסיתי למנוע מהחיה שמולי ("זה חוזר אליך בהפוכה, אתה יודע?...") אבל זכיתי לנהמות של פה מלא וליד שנשלחה לעבר הפה שלי, אוחזת בשום. לא הייתה ברירה. פרקתי כל עול והצטרפתי לפירוק צלוחית השומים. מזל שנגמרו הלחמניות כי די מהר הייתי די שבעה. יצאנו לסיגריה (סחתיין על פינת העישון המכובדת!) וחזרנו לנהל משא ומתן תקיף מול המלצרית.

אחרי דיונים מעמיקים (הוא מכווץ גבות בדאגה: "אבל מה עם השרימפס בלימון כבוש"? אני מחזירה ב: "והשרימפס גליל"?!) הבינה המלצרית שיש לה עסק עם צמד חזירים, נתנה קפיצה למטבח וחזרה מחויכת. הוחלט על חגיגת פירות ים (200 ₪), כשבמקום סרטנים (אני: "עבודה רבה, תשואה מועטה", הוא מסתיר את אכזבתו בנימוס) - שרימפס גליל בשמנת ורוקפור, ובמקום שרימפס בחמאה ושום (שנינו:"בנאלי!!") - שרימפס בלימון כבוש ועריסה.
הקטנוניים מביניכם ירימו עכשיו גבה ויגידו שזה יחס מועדף לכתבי רסט, אבל נראה לי שזה ממש לא נכון. זה בדיוק מסוג המקומות שיעשו הכל כדי שתצאו מרוצים, אפרופו מסעדות תל אביביות והשפים הקשוחים שלהן.
המו"מ הוכיח את עצמו. את מה שקרה מאוחר יותר אפשר להגדיר כאורגיה פרועה של פירות ים ושל שני חזירים: נאקות, אנחות, גניחות, אצבעות מתלקקות וזנבות נמצצים. וואו. השרימפס בלימון כבוש ראוי להכנס לפנתאון - אחד הביצועים היותר מקוריים שזכיתי לטעום לשרימפס. מעט חריף, הרבה טעים. נהדר. גם השרימפס עם הרוקפור לא פראייר - חובבי השמנת יתענגו עליו מאוד. קערה נדיבה של מולים מרינייר הפכה חיש קל לבית קברות לצדפות, כשבין לבין אנחנו מנשנשים קלמרי מטוגנים שהופרדו - מי לראש, מי לגוף - והתאחדו לרגע קל עת טבלנו אותם ברוטב מיונזי נהדר.

הוא:
סיגריה. דחוף. עכשיו. בואי, יוצאים.
מזל שיש כאן כיסא להישען עליו, אחרת היא הייתה רואה אותי נופל וכנראה הייתה מדביקה לי לעד שם של ילדה קטנה (שירלי למשל..). וואו, כמה אכלתי. בחיים אני לא אוכל לאכול יותר כלום אף פעם לעולם. לנצח נצחים. זהו. הקיבה שלי הולכת להגיש את התפטרותה והיא אפילו לא תרצה פיצויים. מה חשבתי לעצמי? גם הסלטים, גם הלחמניות, גם המחותנים וגם פלטת פירות ים זוגית?! כן... כנראה שמתישהו ליד הסופרלנד, כשהבטן שלי עוד קרקרה, זו נראתה כמו מחשבה חכמה.

חזרנו לשבת לצד השולחן וכמו מכתב עיקול שמציץ לך מתיבת הדואר, כך חיכו לנו תפריטי הקינוחים. סגרנו על השניים שנשמעו הכי קטנים, דיאטטיים וקלים לחיסול.
ואז חזרה אלינו המלצרית המחויכת (מדהים כמה רציתי בקרבתה לפני הסלטים ורק חצי שעה אח"כ, נוכחותה מעוררת בי פלצות) לספר לנו על שני קינוחים שאינם מופיעים בתפריט. בדרך לשירותים, יכולתי לשמוע את החומה שלה נסדקת...

כשחזרתי מהשירותים יכולתי לראות שהחומה שלה נפלה לחלוטין: במקום שני הקינוחים ה"קלים" שהחלטנו שנזמין, חיכו לי על השולחן צלחת גדולה עם פנקוטה ווניל, טוויל קוקוס מסועף ועדר פירות אקזוטיים שנחו בשביל להרגיז באגם רוטב פסיפלורה (38 ₪), ולידה מילפיי בננות וקרמל (38 ₪) - שהיו שתי חתיכות של בצק קריספי (יש פעמים ש"פריך" פשוט לא מספיק בשביל התיאור), ביניהן קרם אדיר, ולהקת בננות בקרמל שמסתכלות עלינו מהצד, משכשכות ברוטב קרמלי.

אישה, מה עשית?!

"אל תדאג" היא מרגיעה, "לא חייבים לגמור מהצלחת, אפשר פשוט לטעום הפעם...".
אני לא יודע מי טיפש יותר - היא ששברה את חומת הקינוחים הבצורה עליה הסכמנו, או אני, שכשאמרה את מה שהיא אמרה בנוגע ללהשאיר בצלחת - ממש האמנתי לה.
כנראה שאני.

* הכותבים היו אורחי המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי