סעודה (קטנה*) בגן עדן

שלושה גורמים שבאים לרמוז לך שאתה שמן:

א. אתה מתגעגע לימים שהיית קליל ומאושר בהם שקלת רק מאה קילו.
ב. מחזורי הכביסה שלך הולכים ונעשים קרובים זה לזה, כי 80% מתכולת הארון הופכים להיות בגדר "בשניה שאני מרזה קצת אני אוכל ללבוש את זה".
ג. חבריך הרגישים והאוהבים מפסיקים לקרוא לך 'אח יקר' או אפילו סתם 'גבר' ומתחילים לקרוא לך שומנוביץ', חבית שומן והוד שמנמנותו.

לכל שמן יש את התירוץ הקבוע שלו לזה שהוא שמן: "אין לי זמן לעשות ספורט", "זה גנטי, גם סבא של סבתא היה שמן", "אני בכלל לא שמן, פעם הייתי הרבה יותר שמן" וכו' וכו'. אני, לא רק שיש לי גנטיקה דפוקה, שאין לי זמן לעשות ספורט ושפעם הייתי הרבה יותר שמן, אני גם כותב על מסעדות ל-rest. כמובן שהצעד הראשון בדרך להשלת הקילוגרמים העודפים עובר בניתוק הקשר עם האתר בו אתם קוראים את המילים האלו. הרי לא יתכן שאמשיך לזלול במסעדות כאוות נפשי ואז לרוץ לספר לחבר'ה אם אני מתכוון להוריד ממשקלי... אבל ברשימה החודשית של המסעדות הופיע שם אחד שלא יכולתי לסרב לו: מסעדת 'סעודה בגן עדן'.

במבנה אבן צפתי עתיק, מצויר רצפות, מקושט פסנתר ונעים בריזה - שמרגיש כמו הבית שכל אדם שפוי היה רוצה לחיות בו - בחרנו להתמקם במרפסת העץ שפונה להר מירון. הגענו בדיוק בזמן לשקיעה וכשרפי בריגל (הבעלים בשותפות עם אשתו, יעל וכן הטבח בשיתוף עם אשתו) שהתגלה כאדם מקסים במיוחד הציע להזרים לנו מנות לפי בחירתו באופן רציף, רגוע וחופשי. ענינו פה אחד: "חופשי"!

תוך זמן קצר, במהלכו נשנשנו את חליטת התה היבשה שפוזרה במעגל על המפה הלבנה, הגיעו לשולחן הפתעות נפלאות בדמות מנות יפות מראה וטובות לב: מיני אנטי פסטי (8 ₪ היחידה) שכללו פטריות שמפיניון בתחמיץ, עגבניות שרי בפסטו, טחינה, פלפלים קלויים ולצידם פוקצ'ת עשבי תבלין (18 ₪) חמה וטרייה. במזרח השולחן הונחה סלסילת מיני-מאפים (18 ₪ לסלסילה) שהטמינו בינות לפיתולי הבצק שלהם פסטו ובולגרית או תערובת גבינות. במערב השולחן הונח אחר כבוד סלט רענן של חסות, בייבי מוצרלה, אוכמניות ונענע, ממנו ניבטו אלינו ארבע קלסונס (49 ₪), שזה בעצם מאפים נפלאים במילוי גבינה צפתית קשה ממחלבות המאירי.
בשלב זה אציין שבמקום מוגשות ארוחות בוקר מהמפתות שקיימות, במחיר של 50 ₪ לאדם שכוללות בין היתר 12 סוגי אנטיפסטי וארבעה סוגי לחמים שנאפים במקום. במהלך העלמת המנות הראשונות כבר הבטחתי לעצמי שאני חייב לחזור לכאן לאיזה בוקר טוב עם האישה.

עכשיו, בביס הראשון עוד שמעתי כל תא בגוף מבקש שאוכל באיטיות, שרק אטעם, שלא אזלול, שלא חייבים לסיים הכל מהשולחן. כשהנחתי את המזלג מקץ מספר דקות הופתעתי לגלות שלא נותר דבר על השולחן פרט למספר כלי הגשה לבנים, מיותמים ובעיקר ריקים. הבטתי בלודי, הוא הביט בי, הבטנו בהר מירון שהחשיך לאיטו עם השמש הנעלמת והחלטנו שחייבים קצת יין לבן כי כנראה בקרוב נאכל איזה דניס טוב (המסעדה צמחונית) וחייבים איזה בקבוקון, ככה לשטוף אותו. הלכנו על ריזלינג 2008 של יקבי רמת הגולן (45 ₪). יין חצי יבש וטעים לגמרי.

לעומת היין, הדניס שהגיע בסמוך אליו לא היה יבש אפילו קצת. פילה עסיסי שהוכן בתנור והדגים כמה קצת יין לבן, שום וטימין יכולים לעשות לבן אדם טוב על הלב ולדג טוב על הנשמה (81 ₪). העגבניות החרוכות, הקישואים הקלויים והבצל האפוי המתקתק שהוגשו איתו על הצלחת, היו להקת ליווי מושלמת לזמר האילם ולודי ואני מילאנו פינו דניס ויין והתענגנו.
באחד מקירות האבן של המרפסת החיצונית הסירו מספר אבנים, תחמו בזכוכיות ויצרו למעשה אקווריום מקסים. הדגים היפים הביטו בנו כמו שרק דגים יודעים להביט, בשעה שחיסלנו בתאווה את אחיהם הלא כל כך רחוקים.

במהלך סעודת הדג הגיע לשולחן גם סלט טבע שכלל גם אך לא רק, גבינת חלומי קריספית, רצועות תאנים מיובשות, גזרים וחסות והכל ברוטב וינגרט חרדל עז טעם (47 ₪). אחרי הסלט היינו חייבים לנשום קצת. אז יצאנו לנשום.

בחוץ האוויר היה צפתי למהדרין ומרפסת גדולה שימשה לנו כתפאורה המושלמת לאחת ההחלטות החשובות: "לאן ממשיכים מכאן"?. ניסיון העבר המר לימד אותנו שעדיף שמכאן נמשיך הביתה, לכנרת, לחו"ל, לאמא, לפיז-דה-לוך, רק לא לעוד מנות. פעמים רבות כבר עשינו את הדרך הביתה כשידינו על בטננו וקולות נפץ וחבלה עולות מהן, כשכל שאנו יכולים למלמל זה משהו בסגנון: "למה? למה תמיד אנחנו חייבים להגזים? אלוהים, למה"?

כנראה שאלוהים ביקר באותם רגעי במנוחה בצפת ושמע אותנו, כי מצאנו את הכח לדלג על הפסטות המפתות שמוכנות במקום (כבוד!) והחלטנו להגיע ישר לסקציית הקינוחים.

בגלל הרצון להשיל קילוגרמים עודפים, התעלמנו מכל דבר שמכיל שוקולד והזמנו עוגת גבינה עם פירורים (28 ₪) ועל מנת לאזן את הגבינתיות באיזשהו פרי, הלכנו על פאי תפוחים עם גבעות מרנג (28 ₪). הקינוחים הוכנו כהלכה, שכבת הפירורים הנדיבה כיסתה על עוגה יציבה וטעימה ופאי התפוחים היה בדיוק כמו שפאי תפוחים צריך להיות, קלאסי ממש, בתוספת המרנגים הנמסים על הלשון האלה. בקיצור - צאו כבר מהעיר (אלא אם כן אתם גרים בצפת) ושימו פעמיכם לסעודה בגן עדן.

בדרך החוצה נפרדנו לשלום מרפי בריגל והודינו לו על אירוח מושלם וארוחה נפלאה. יצאנו בעודנו תוהים האם גן עדן זה לאכול כמו חזיר ולהראות כמו צרצר או שאולי בכלל גן עדן זה לאכול כמה שאתה רוצה ושפשוט שלא יהיה לך אכפת מזה.
החלטנו לעת עתה שלפחות אנחנו יודעים בדיוק מהי סעודה בגן עדן - מבנה אבן עתיק שמשקיף על הר מירון, ארוחה שלא תשאיר אתכם מתחננים לשטיפת קיבה ותגרום לכם להתחרט על חצי קילו צלעות שדחפתם לעצמכם, אוויר צפתי מלטף וכרס קטנה שאפשר לטפוח עליה בעדינות ולחייך חיוך טיפשי (כן, אני יודע, כל מי שמכיר אותי צחק כשהגיע למילה 'קטנה').

* הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי