NG - המֵכָּה של הבשר

חודש יולי היה חודש קשה. מלא תהפוכות, לחות גבוהה, אלכוהול ובשר בקר. המון בקר.
אני חושב שבאופן אישי פרנסתי כמה משקים טובים מאזור הצפון, ומאידך נטלתי כמה חיים לתועלתי האישית.
רגע לפני הצנתור, לקחתי את עצמי בידיים וחזרתי לתלם הקשה והכואב של משטר דיאטטי וריצה לשום מקום על ההליכון. לאחר כמה ימים טובים ובריאים של ריצות, כפיפות  והזעה בחברת קרנפי משקולות עצומים, הרגשתי
קול קטן ושמן מתעורר בי. ניסיתי לנער את הקול מעליי, להדחיק אותו באמצעות טונה וסלט, להגביר את המוזיקה בטלוויזיה שבהליכון, אבל ככל שאני התחטבתי - כך הקול גבר.
הערב כבר לא יכולתי להתעלם מהקול והחלטתי לבדוק מה מקורו. כמו במשחק 'חם/קר' התחלתי נוסע בעקבות הקול שמשך אותי מערבה ודרומה, מעבר לרוטשילד, מעבר לנחלת בנימין, אפילו את מגדל שלום עברתי עד שהגעתי לנקודה שבה הקול הצטלל ונעשה ברור.
נעמדתי בתחילת רחוב אחד העם מול מרפסת גבוהה ורק דבר אחד שמעתי באוזניי, רק שתי אותיות: G.N.

הבטתי למעלה ושם כבר עמד שאול ורטן: "כמה זמן אפשר לחכות לך?!".
צודק. התיישבנו על הבר (האמת שלצידו, אבל מי אומר היום "לצד הבר"?) שהיה רחב בדיוק כפי שזכרתי אותו. הבטתי סביבי וראיתי, האמת שבעיקר גברים. לפתע נחו עיניי על קבוצת גברים צוהלת שחלקה שולחן ארוך מאוד
וגליתי שמדובר בנבחרת אוסטרליה לשחייה המתארחת בעיר למשחקי המכבייה. היאח!  אחיי לספורט ולכושר! כמעט ורצתי לחבק ולהתאחד עם אחיי האובדים עד שנחו עיניי על עובי שריר הזרוע של אחד מהם... מעט גדול יותר מהירך הענקית שלי. אחר כך, כשגיליתי שהוא בכלל מנבחרת הנוער, ואלו שלידו הם המכבים האמיתיים, כבר חשבתי לפרוש ולסיים את הערב מחובק למשקולת. למזלי, אפרת שבצדו השני של הבר לא נתנה לי ללכת, ושאלה אם הגענו לשבוע צרפת. מסתבר שכן!

התחוור לנו שהקול שמשך אותי ל-NG, משך אותי בדיוק בזמן, משום ש-NG  חוגגת השבוע (עד יום ראשון ה-19 ליולי) את יום הבסטיליה בשבוע שכולו צרפת. וכמובן, שאפשר לשמוח על NG  שאם כבר עושים שבוע צרפת, עושים אותו הכי טוב.
פצחנו בשתי כוסות של שמפניה דארפייר המעולה (50 ₪ לכוס), אשר בימים כתיקונם, אינה נמזגת לכוסות אלא רק בבקבוק שלם. שמפניה אחרי ריצה ואימון כוח זה אמנם מעט שונה מהיומיום שלי, אך אמרתי - בשבוע צרפת, התנהג כצרפתי. השבוע הזה מאחד בתוכו שלושה כוחות ענק של המטבח הצרפתי הקלאסי: יין, גבינות ואסקרגו (שבלולים). וכך, לאחר כבוד, טעמתי את השבלול הראשון שלי. האמת? ציפיתי למעין שרץ במרקם ג'לטיני ומוזר, כמו שרובנו מצפים בלבנט, אך הופתעתי לגלות בשר קטן, ממזרי ונימוח!

לשולחן הגיעו בזו אחר זו שלוש מנות דגל מעולות: מאפה אסקרגו עם גבינת כבשים כחולה נסתרת (ממחלבת ברקנית, שזכתה בעבור הגבינה הזו בפרס הראשון בתחרות 'גבינה 2009' ), פונדו אסקרגו - אשר הוגש בקערה עמוקה ובה שלוש פרוסות לחם, ולבסוף - ההארד קור - אסקרגו אמיתיים ספונים בביתם הקט, שרויים בווניל, יין ועל מפתן דלתותיהם מגוון גבינות ארומטיות (כל המנות - 45 ₪).
האסקרגו בווניל ויין היו מצוינים. אמנם הראשונים שאכלתי מימיי, כאמור, אבל ללא ספק שאינם מביישים את הפירמה. המאפה והפונדו לעומת זאת, היו לא פחות מאלוהיים. הלחם הפריך שבתחתיתו תערובת בשר השבלולים והגבינות היו שאנסון לחיכי, ואילולא אפרת הייתה מזכירה מנה עיקרית בהמשך, הייתי מזמין עוד שתי מנות שכאלו. המאפה החם נחצה לשניים ומיד חשף גל של גבינה כחולה מותכת אשר עשה את דרכו במורד הצלחת ומשם אל הפיות המאוהבים שלנו. עולם חדש והרפתקני נחשף בפנינו ואפילו זכיתי לחלבונים שלי אחרי האימון! איך שגלגל מסתובב - אומה שלמה עורפת את ראשי מנהיגיה לפני כ-220 שנים רק כדי שאזכה לאכול אסקרגו שכאלו. מי אמר שהצרפתים אנטישמיים?!

עמיר, האיש שאחראי על הבקבוקים האלכוהוליים שבבר, המתיק לנו את המעבר מהראשונות לעיקרית ברודפן טקילה קוארבו (17 ₪) ובפרוסת לימון. עשינו אתנחתא קטנה בחוץ, עישנתי לנו סיגריה, דיברנו על הלחות ועל הזוגיות ובעצם שנינו חשבנו על אותו דבר. הפורטרהאוס.
אותו נתח אימתני במשקל 1.2 ק"ג (270 ₪) אשר עומד לפגוש בסכו"מנו, חציו פילה וחציו סינטה וכולו שלמות.
גם ב-NG  יודעים - צרפת ושבלולים זה טוב ויפה, אבל יש סיבה לפרסים שמעטרים את קירות המסעדה (מסעדת הבשר הטובה ביותר זה שנתיים ברציפות) והיא הידע והמומחיות הקרניבורית.

חזרנו פנימה נרגשים ומרחוק שמענו רעש פצפוץ שומן על מחבת לוהטת וריח של בשר מתוק וחמאה התפשט שוב מעל הבר המלא. הפורטרהאוס נחת.
מפורק לנתחים, חלקו פילה, חלקו סינטה ובמרכזו עצם עסיסית הוא הביט בנו ואנו בו, וכמו הורים גאים בחדר הלידה פשוט חייכנו אליו. אין ספק - הוא קיבל את מבנה הגוף של הצד שלי במשפחה.

עשר דקות מאושרות אחר כך השארנו פלטה שחורה חמה ונקייה ובה רק עצם עירומה, עדות אילמת למעשה האהבה שהתרחש שם. גם הצלחת של התוספות - פירה תפו"א וקרם בטטה ומנגולד ושעועית ירוקה בשום ושמן זית, נוקתה כמעט לגמרי וכן רוקנו כוסות היין שליוו את הסטייק: לי - קיאנטי רופינו (31 ₪)
שהיה טעים, אבל חזק מדי אל מול הסטייק, ולשמן שאיתי - מרלו ברבדו (48 ₪) מצוין ומתוק בדיוק בשביל לשיר קולות שניים לבשר.

אני כבר קמתי ללכת, המום מעצמי ומעמוד השדרה שגיליתי שאין לי, כשזה נוגע לבשר, אבל אפרת כבר הוציאה לנו פאי ערמונים (32 ₪) לקינוח, אז לא היה נעים פשוט ללכת (כן. בדיוק ככה אני משקר לעצמי. והאבסורד שזה אפילו עובד!). הפאי  נח על בצק פריך, מעליו קרם ערמונים ומעליו שכבת גנאש שוקולד נהדרת. את הכל ליווה כדור גלידת פיסטוק וביחד נוצרה שם שירת הלל אמיתית לסוכר. אפילו אפרת, שטענה שהיא לא טיפוס של ערמונים, טעמה בסוף לאחר ששידלנו אותה ואמרה שהערמונים לא דומיננטיים מדי ושטעים לה! ניצחון לטובים!

הסיכום הוא בעצם מאוד פשוט:
כל מי שמגדיר את עצמו אוהב בשר, חייב לעצמו, כמו במצוות החאג' שבאיסלם, לבקר לפחות פעם אחת ב'מכה של הבשר' - NG.
אם תעלו לרגל עד ראשון הקרוב תרוויחו פעמיים: גם הבשר הכי טוב בעיר, וגם פגישה אישית עם שבלול.
עכשיו אם תסלחו לי, אני צריך לרוץ הביתה. ברגל. להוד השרון.   


* הכותב היה אורח המקום. 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי