אמא גרוזיה ב-דדה

כל פעם שניגשים למסעדה עם מטבח עדתי, מישהו חייב לזרוק לחלל האוויר מילות תיאור קלישאתיות ושחוקות כמו 'אתני', 'אקזוטי', 'מיוחד' והאהובה עליי במיוחד: 'אותנטי'. הרפלקס הראשוני שלי הוא לגלגל את אישוני בזלזול: הנה עוד תל אביבי-אוכל-סושי שמטייל עם הכלב בשדרות רוטשילד אבל מתגאה בפניי חבריו על אהבתו לדברים האמיתיים והשורשיים בחיים. כן, אין מה לעשות, האתניות היא הרוחניות של פעם. זהו הטרנד העולמי החדש וכולם פתאום הפכו לאנתרופולוגים עאלק.

המסעדה הגרוזינית Deda יכולה ליפול בדיוק בקטגוריה הזאת. למעשה, היא אפילו אטרקטיבית יותר מבחינת הקונספט. בעוד שמסעדות עדתיות אחרות - עירקיות, הודיות או תימניות - הפכו לנפוצות ביותר, המטבח הגרוזיני עוד לא טופל בארצנו כהלכה. אם תשאלו חבר איזה מסעדה גרוזינית הוא מכיר, הוא לבטח יזכיר את ננוצ'קה. אבל אם תנסו לברר אם הוא מכיר מסעדה אחרת, לא תמצאו מענה. החלטתי לעשות מעשה ולבחון את בלון הקלישאה והאם יש צורך לפוצץ אותו.

מבחוץ נראית דדה מסעדה צנועה וקטנה. גם בפנים לא תמצאו את הפאר של ננוצ'קה. זהו חלל קטן יחסית, עם שולחנות עץ ועיטורים גרוזיניים המזהים את המסעדה עם עיקר גאוותה: גרוזיה.
ישר כשהתיישבנו, אני וחברתי התל אביבית (כן גם היא מאנשי תל אביב, אך אני לא זוקפת זאת לרעתה), הבנו כי פלצנות לא תהיה פה. זהו בדיוק הקסם של דדה: לדדה באים לאכול כאילו יושבים בסלון של אמא (אפרופו אמא, דדה בתרגום מגרוזינית זה 'אמא'). עם זאת, הפשטות המובהקת כרוכה בסיכון - עיקר תשומת הלב מופנית לאוכל. אם האוכל פחות ממצוין, המסעדה בבעיה רצינית. מזל שבדדה לא נאלצנו להתמודד עם בעיתיות מסוג זה. כן, הבנתם נכון, האוכל מצוין.

לאחר שיחה קלה עם גור, מנהל המסעדה, הוסכם שהוא יבחר עבורנו את המנות. גור פירט בהרחבה על המטבח הגרוזיני ופיתה אותנו בטעמים וצבעים. מילים מעוררות תיאבון כמו אגוזים, ירק, בשר, גבינות, בצק, תנור לבנים ותבלינים הפכו את ההקשבה לכמעט בלתי אפשרית. גור לא ידע עד כמה קרוב היה לקבל נגיסה.

פתחנו את הערב עם לימונדה בטעם אגס (8 ₪), לימונדה המיובאת מגרוזיה (כמו רבים מהמרכיבים האחרים בדדה) עם טעם ייחודי ומרענן. בדדה יש צורך להמתין מעט למנות (מספר דקות, לא יותר מכך), שכן המנות נעשות במקום, באפייה או בישול (מרבית המאכלים לא מטוגנים).
לאחר ההמתנה הקלה, במהלכה התרשמנו מהמוסיקה הגרוזינית המסתלסלת ברקע ונשנשנו חמוצים וסלט כרוב ביתי, הגיעו המנות הראשונות במלוא הכוח.

הלבש (9/5 ₪) - לחם הבית הנאפה במקום בתנור לבנים, הגיע עסיסי וחם. רצוי להתנגד לטעמו המוצלח של הלחם ולטעום ממנו רק קצת, אחרת קשה יהיה לרפד את הקיבה במנות הגדולות של דדה. החצ'יפורי (32 ₪) - סירת בצק עם 5 סוגי גבינות וביצת עין - הוא מאפה נהדר, אך כמו הלחם, אל תסיימו אותו, יש כל כך הרבה מדדה שעוד כדאי לטעום. הצ'יבורקי (28 ₪) - בצק פריך ממולא בבשר עגל טחון ותבלינים, מוצלח אף הוא. אין ספק, בדדה יודעים להכין מאפים.
דילה (28 ₪) - סלט גרוזיני המכיל מלפפון, עגבניה, בצל סגול, גמבה, גזר, עשבים ואגוזים - תיפקד כמנה מאזנת וקלילה והאגוזים שפוזרו מלמעלה הוסיפו המון. רשמתי לעצמי להוסיף אגוזים בפעם הבאה שאני מכינה סלט. לוביו (29 ₪) - תבשיל שעועית וירקות - היה חביב אך לא יותר. לא באשמתו, האמת, אני פשוט לא חובבת כוסברה.

יש רגעים עצובים בחייו של כל אדם בהם הוא נאלץ להכיר בכך שיש לו מגבלות. אנחנו לא יכולים לאכול הכול, מתישהו הקיבה שלנו צועקת הצילו. אני וחברתי סירבנו להכיר בכך, הרי עוד לא הגענו לעיקריות. אם טעים אז מנסים לאכול. אם טעים מאוד אז גם מצליחים. וכך הצלחנו לסיים את מנת החרצ'ו (45 ₪) - בשר עגל מבושל ברוטב אגוזים עשיר, שהוכתרה כהצלחת הערב. מנה מושלמת, לא פחות.

דולמה (40 ₪) - עלי גפן ממולאים בשר עגל טחון ותבלינים, היו, לשמחתי, שונים לחלוטין בטעמם מעלי הגפן שנמכרים במעדניות, או במילים אחרות, ניכר כי נעשו באהבה. מנת החינקלי בשר (38 ₪) - כיסוני בצק מאודים במילוי בשר ותבלינים הגיעה עם הוראות הפעלה. בהדרכת גור, אכלנו את הכיסונים בצורה מסוימת, כך שהמרק בתוך הכיסונים לא ייזל. כשגור לא הסתכל, בחנתי צורת אכילה אחרת וגיליתי שהכיסונים טעימים ללא קשר לדרך בה תבחרו לאכול אותם. מנת הקבב הגרוזיני (52 ₪) - קבב כבש המוגש בליווי תפוח אדמה אפוי וירקות חתוכים, הייתה העיקרית האחרונה שטעמנו. האמת שהפתענו אפילו את עצמנו. לולא המרקם הרך הממכר של המנה, היא הייתה נותרת שלמה.

באחרונות גור כבר נתן לנו קרדיט שלא הגיע לנו. טעים טעים, אבל גם לבחורות עם עיניים גדולות ופה עוד יותר גדול יש קו אדום. בכל זאת נאותנו לטעום (לנקר יהיה מינוח יותר מדויק) מהטקבילאולי (28 ₪) - בצק קריספי עם מילוי של אגוזים, קינמון, קרמל ושוקולד, ומהצ'ורצ'חלה (22 ₪) - קינוח גרוזיני מסורתי שעיקרו אגוזים מושחלים על חוט וטבולים במיץ ענבים סמיך. שתיהן היו מנות מעניינות, רק חבל שטעם השוקולד בטקבילאולי היה סירופי משהו. נסלח לדדה, קצת סירופ שוקולד לא הרג אף אחד.

יצאנו מהמסעדה מתפקעות (ולא מצחוק) ואני נאלצתי להודות שאולי הציניות היא באמת מהשטן. אז נכון, נמאס לשמוע תיאורים חוזרים. אבל לפעמים, כשנתקלים בדבר האמיתי, קשה להימנע מלתאר אותו ללא שימוש בקלישאות. דדה הוא התגלמות המטבח האותנטי, הביתי, הרחב לב והטעים, באמת טעים. עכשיו תוכלו לגלגל עליי אישונים, אבל אני לא אשים לב, יצאתי לטייל עם הכלב של החברה ברוטשילד.

* הכותבת הייתה אורחת המקום. 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי