פאשה והעלייה הבאה

לא ראיתי את בן דודי הניו-יורקי מאז הבר מצווה שלי. אני הייתי ילד מעט משופם, עם שאיפות מוזיקליות מפותחות, טעם הזוי בבגדים (אבל לכולנו היה אז טעם הזוי, זה היה בשנות התשעים) וחיבה אדירה לאוכל אמריקני ולכל מה שהוא מייצג (בעיקר התקפי לב).
הוא כבר היה אז בן 19, תמיר, יפה ועם שיער ארוך, 5 גיטרות חשמליות, להקה משלו ומיני-ואן בצבע סגול. לא יצא לי הרבה לדבר איתו בארבעת הימים המופלאים הללו שבילינו בחיק משפחתנו בניו-יורק, אבל ידעתי מי אני רוצה להיות כשאגדל.

בסוף השבוע הוא התקשר אחרי קרוב ל-14 שנות נתק ואמר שהוא מגיע לכמה ימים לישראל ואם ארצה להיפגש. יש טלפונים שמחזירים אותך בשנייה אחת אחורה, וגורמים לך להרגיש כמו ילד. עכשיו הכדור במגרש שלי. עכשיו תורי להרשים אותו, לגרום לו לרצות להיות כמוני כשהוא יהיה קטן, ואולי אפילו לשחרר ממנו איזו טפיחת גאווה על השכם.

הבנדוד אמר שלדעתו הדרך באמת להכיר תרבות אחרת, היא דרך הקיבה. כך הגענו ל'פאשה'. הטורקית המפורסמת ברחוב הארבעה היא כל מה שהייתי זקוק לו: גם אותנטי, גם טרי ומגוון, גם שפע ובעיקר אוכל טעים נורא. חוצמזה הוא חשב שאוכל כשר הוא לא טעים, אז הייתי חייב להוכיח לו. אספנו את שאול, החבר החדש שלי שלא הסכים שנלך לפאשה בלעדיו, ו-3 דקות אחרי שמצאנו שולחן (כמובן שמפוצץ כבר בשמונה בערב באמצע השבוע...) כבר התחילו לזרום המנות לשולחן.

זה התחיל כרגיל עם מגוון סלטים לכולנו (18 ₪ לסועד) שהגיעו בדמות קעריות עם טחינה טובה וסמיכה, סלט טורקי בדיוק כמו שאני אוהב, שמן זית וטיפת רכז רימונים, סלט שעועית, סלט עדשים, סחוג חריף כהוגן, זיתים מרים ולימונים כבושים, וכמובן - שני לחמים חמים חמים מהטאבון. שאול כבר התחיל לנגב והבנדוד התחיל לצלם. ידעתי שכבר עשיתי טוב. הבירות שלנו הגיעו (גולדסטאר כמובן. 18 ₪ לבקבוק) ושאול בדק מחדש את גבולות גבריותו בעזרת מרגריטה קלאסית (36 ₪ ). הייתי חייב לטעום, ואפילו לרגע התחרטתי שלא הזמנתי בעצמי...

הבנדוד עשה בשכל ולא התמלא מהלחם, וכך הוא הצליח להתמודד עם הקובה חמוסטה המופלאה של פאשה (26 ₪ ל-2 יח'), עם החציל בלאדי שהתחבא תחת שמיכת הטחינה והעגבניות (34 ₪), ועם סלט העלים הירוקים (32 ₪) שהוא ללא ספק האהוב עלי ביותר בפאשה - שקדים, אגוזים, פטרוזיליה, בצל סגול, קצת לימון ועוד תבלין אחד או שניים ששכחתי - וזהו. אחרונת הראשונות הייתה מנת הבורק הבשרי (18 ₪) -שלושה סיגרים ממולאים בבשר טחון בקינמון שהצליחו להפתיע את התייר שלי כהוגן - ממתקי בשר קטנים ומעולים.

ראיתי על פניו את ההתרגשות, ואולי זו כבר הייתה לאות של אמצע ארוחה איתי, אבל אנחנו נעשה ממנו גבר בסוף. אולי אפילו גבר ישראלי. אגב גברים ישראלים, שאול פיצה על המרגריטה על ידי הזמנת צלעות טלה (106 ₪), הבנדוד ואני הזמנו בקר בבמיה (62 ₪ ) וסטייק פרגית (אוקסימורון, אבל נו, מילא) בפיסטוק שמי וקשיו (72 ₪).

הייתם צריכים לראות את ההבעה על פני הינקי כששאול ואנוכי אחזנו איש איש בצלעו הוא בידינו. הוא הסתכל עלינו כאילו היינו חתול מדבר או משהו בסגנון, והודה שלא היה מעלה על דעת עצמו להרים את הצלע ולאכול אותה במקום כל כך מכובד (שיחקתי אותה פעמיים! גם מקום מכובד וגם הפתעה!), אבל עכשיו הוא בטוח ינסה.
אחרי שהוא מצץ את עצמות שתי הצלעות שנותרו על השולחן, ליקק את אצבעותיו כמו חייל משופשף ועבר לפרגית בפיסטוק. בשרה הרך של הפרגית גולגל ומולא בתערובת מתקתקה אף היא, עתירת פיסטוקים ומתובלת היטב. המנה כל כך הרשימה אותו, שהוא לא האמין שלא מדובר בשליו או שכווי. השף בכבודו ובעצמו היה צריך לשכנע אותו שהיה מדובר בחיית לול, ככל חיות הלול. הבקר בבמיה היה לא רע בכלל, אבל את הבכורה קיבלו הצלעות והפרגיות, הסכמנו פה אחד.

שאול הזמין עוד מרגריטה ואני שקלתי להזמין פראמדיק לבנדודי, אבל כשהגיעו הקינוחים - הפלא ופלא -  נחשו מי קם לחיים! חלקנו איתו קדאיף חם מהטאבון (26 ₪), מצוין ומתוק במידה, ואת הקינוח האהוב עלי בפאשה: מגדל גלידת וניל ברוטב סילאן ועיטורי חלבה (34 ₪). בשלב זה החלה תחרות כפיות לא מנומסת בעליל, כי מסתבר שאהבת החלבה היא משפחתית: הבנדוד לא הפסיק לספר כמה שהחלבה הזו היא החלבה הטובה ביותר שטעם מימיו, ואיך אין אפשרות להשיג חלבה כזו איכותית בניו-יורק.

חייכתי לעצמי בלב חיוך קטן של ניצחון. ידעתי שאת הביקור הזה הוא כבר לא ישכח. לכל זה תוסיפו את השירות המעולה של המקום, וכמובן את העובדה שכל מלצרית בפאשה יפה יותר מרעותה - וייתכן שארוחה נוספת בפאשה בכבודה ובעצמה היא כבר סיבה טובה מבחינתו לעשות "עלייה".

* הכותב היה אורח המקום. 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי