מתושלח ישמח לבב אנוש

שלוש שנים גרתי על הגבול שבין פלורנטין המגניבה לבין התחנה המרכזית המרקיבה. שלוש שנים שבהם כל מה שהיית צריך לעשות כדי להשיג סושי, פיצה, בירה ורודפן או סתם לנקות את הראש מהמקום שאתה גר בו (שד' הר ציון בואך הצילו)- זה רק לחצות את רחוב העלייה השומם, ואתה בעולם אחר. שלוש שנים גרתי שניה מפלורנטין, ושלושה חודשים אחרי שעזבתי - פתחו את 'מתושלח'.

גם העובדה שהייתי בעברי מדריך טיולים והעובדה ששלוש שנים חרשתי כל חור וחור בשכונה הצפופה הזו,  לא באו לעזרי כאשר חיפשתי חסר אונים על הקטנוע במשך כמעט 7 דקות את בר-היין מתושלח.
ייאמר לזכות מתושלח שזו לא לגמרי אשמתו - זה פשוט שלפני מאה שנים הקימו כאן עיר ואני מתערב איתכם שאחד המקימים עישן לו משהו וזרק לחבר'ה שלו: "יו, איזה מצחיק זה יהיה אם בכל העיר שלנו אי אפשר יהיה לפנות שמאלה?!"  בסוף הצלחתי להשתחל לכניסת הרחוב ההולנדי אוריאל אקוסטה ודקה אחר כך כבר קראנו מהתפריט במתושלח.

השעה הייתה רבע לפני תשע ביום חמישי וכבר כל השולחנות שבחוץ היו תפוסים. בפנים המצב היה קצת יותר הגיוני ושולחן או שניים המתינו לשתיינים החדשים. הבר למזלנו דווקא היה יחסית ריק, למזלנו אני אומר משום שכך יצא לנו להכיר את יערה.
יערה, המלצרית/ברמנית/סומלייה המעולה של מתושלח, מיד ניגשה להסביר לנו על חודש איטליה שהתחיל ממש יומיים לפני שהגענו ושיימשך לאורך כל חודש יוני: במהלך החודש יוגשו במקום יינות איטלקיים מיוחדים, אשר בחודשים שאינם נופלים על חודש איטליה, נמכרים רק בבקבוקים ולמזלנו, בעקבות החגיגות, ניתן ליהנות מהם בכוסות, במחירים משתלמים מאוד ואפילו לבקש חצי כוס בחצי מחיר (לאוהבים לטעום).

כשסיימה להסביר וניגשה למלאכת המזיגה כבר הייתי חייב לעצור רגע ולספר לה שמהצהריים לא בא אוכל אל פינו ושאם היא תשקה אותי במצבי הנוכחי, יאלצו לחרוט על המצבה שלי: "הכל בגללך, יערה". יערה הבינה את הרמז ועברה איתנו בקצב הכתבה על כל אחת מהמנות אשר מופיעות בגדול בתפריט שמתנוסס על הלוח הירוק שמעל הבר. חשבנו שבמתושלח האוכל הוא לא העיקר, וצדקנו... בערך: הוא לא העיקר, אבל הוא מאוד טעים. אנחנו חלקנו מבחר טאפאסים לזוג רעב ועוד פלטת גבינות ונקניקים לגבר שלא שבע בקלות.

היה שם ניוקי אנשובי אדיר ועסיסי (27 ₪),  פילה בקר כבוש ביין ומבושל קלות במחבת - קצת כמו קרפצ'יו אבל בשרני יותר (34 ₪), פליני בשר (25 ₪)- שהם כיסונים מטוגנים, ממזריים, ממולאים בבשר חם (הייתי הופך אותם לחטיף הרשמי שלי עד יום מותי, אבל אני בדיאטה) וצ'ילי קון קבנוס (25 ₪) שהוגש בקערת חרס חמה וכשמו כן הוא היה - תערובת עגבניות, פלפלים וקבנוס מבושלים. חמוד, אבל פחות מהשאר. הפלטה המעורבת של הנקניקים והגבינות (46 ₪) שליוותה את כוסות היין שטעמנו, הייתה לא פחות ממעולה. עד כדי כך, שאפילו הדוקטור אכלה מהנקניקים (ולי זה אומר הרבה). היו שם לפי סדר יורד (בוושט)- פקורינו, גאודה כמון, קממבר אגוזים, סלמי הונגרי, קבנוס חי, כתף בקר ועוד ועוד ממוצרי הפרה והחזיר.

שבעים ומאוששים התפנינו לטעום מהיין, כי בעצם זה העיקר במתושלח. בחדר פנימי נחה לה כוורת עצומה ובה מאות בקבוקי יין ישראלי ולועזי. כל כך הרבה יין יש שם, שאם זו הייתה כתבה של אלף מילים, הייתי יכול בקלות למלא את כולה אך ורק בשמות היינות שנחים להם שם. אנחנו טעמנו במקביל שניים. האחד - 'טומאסי ריפאסו וולפוליצ'לה' מיקב טומאסי המפורסם (42 ₪ לכוס) והשני - 'גאיה פרומיס' (45 ₪) גם הוא מטוסקנה וצפונה.

לכם שאינכם אוהבים להתעסק בעפיצות, מספר חודשי היישון, זן עץ החבית ואחוזי התרכובת של היינות אותם הם שותים, אגיד שלושה דברים:
1. כל הכבוד. אין לדברים הללו שום חשיבות בשנייה שהיין נוגע בלשונכם. המשיכו כך.
2. הרשו לעצמכם לטעום מדי פעם יין חוץ או יין בוטיק ישראלי שטרם טעמתם. ללא קשר לשם או למחיר - ייתכן שמה שמפריד ביניכם לבין היין האהוב הבא שלכם הוא חשש קל ופקק שעם.
3. השיגו לעצמכם בקבוק או לפחות כוס מהטומאסי. מבטיח לכם שלא טעמתם יין אדום כל כך איכותי וכיפי זה זמן רב.

גם הגאיה היה נהדר, שלא תבינו לא נכון! הוא יין פירותי ארומתי ועשיר מאוד, אבל הטומאסי הוא חוויה שלמה. המשכנו - אני ל'אמרונה קלאיסקו סופריוורה' (45 ₪) מיקב טודסקי שהוא סוג של יין "חורג", שנעשה בשיטה עתיקה ומסוימת מאוד. הסיבה שהוא חורג, היא משום שבגדול עושים אותו מצימוקים. והדוקטור, כדרכן של בנות, ללמברוסקו אדום (15 ₪) - יין מבעבע חצי יבש מענבי למברוסקו אדומים. או כמו שקראה לו הדוקטור - "קאווה פטל". שיהיה.

בתום החוויה, המקום היה כבר כמעט מלא לגמרי והשעה הייתה בקושי עשר וחצי. פלורנטין רק התחילה להתעורר ומתושלח, כאילו שהוא לא בן 969, חוגג כבר כמו בן 450 לפחות.
אם תרצו לדעת מה עושה את מתושלח לבר-היין שהוא ולסיבה החדשה להגיע לפלורנטין, אסיים בסיפור:
לפני פחות מחודש הגיע מנהל יקב טומאסי לביקור בארץ הקודש ובמסגרת סיוריו בין יקבים, מסעדות וברי-יין הגיע כמובן גם למתושלח, אם כי ממש לקראת תום הביקור. כשנשאל המנהל מדוע הוא עומד ומחייך ארוכות אל מול הבר הוא פשוט אמר: "סוף סוף אני מרגיש בבית".

* הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי