רפי, תרגש אותי

קוראים לי עמי נבו, אני בן 41, עורך וידיאו וכותב. יום אחד אוציא את הספר הראשון, עד אז אני אוכל את ימיי לקראתו. גדלתי בבית של דיפלומטים שחינכו את החיך שלי בארבע שפות. יש לי ילדה , אין לי אישה ויש בי רעב גדול

אני רוצה את החיים של רפי כהן. את המכונית שלו, את הכישרון, את העבודה השוטפת מול חלון משקיף לים התיכון. הייתי מת שצווארים של נערות צעירות יימתחו לקראתי כשאני עובר. איך הן משרבבות ראשיהן לקראתו: "רגש אותי רפי, תמלא לי את הצוואר בכבד אווז, בקוויאר. רק אל תחטוף עליי את הקריזה ואל תפטר. רפי כפרה, אין עוד מקום בעיר שייצא ממנו כזה ח'ר"...
המקום של רפי מפוצץ. הראשון שהגיב למיתון המחורבן עם עסקית ב-65 ₪. הקולגות אמרו שהוא מתאבד. שהוא מזייף. שהוא חרא. גם הם היו רוצים את החיים של רפי כהן. את היסודיות, הניהול הנבון, להטוטי היח"צ. הכישרון.

זה לא סקסי לקחת בחורה לדייט בעסקית, זה מוציא גבר בגילי קמצן, אז באתי עם אמא. היא מתה על המסעדה. דפקה הופעה לכבודה והתעקשה לשלם, לא מאמינה שיש עבודה שמשלמת למישהו על הפרעס שלו. אני הלכתי על סלט קולורבי, שומר וארטישוק עם שמן זית, לימון וגורגונזולה, ומנה של בייבי דגי-ים מצופים בקמח תירס, מטוגנים עם "רסק" עגבניות ומיץ לימון.
היא נתנה למלצרית להוציא ורידים ברגליים עד שהצליחה להחליט מה היא רוצה. סיגרים מרוקאים ממולאים בחלקים טובים של עגל חלב עם טחינה משכם ורסק עגבניות שטח, ומנה של ירקות שוק ממולאים בבשר טלה ואורז בסמטי, מוגשים עם לבנה עיזים ושמן זית. שתי ראשונות משני תפריטים במחיר שונה. היא התנצלה שלוש פעמים על זה שהיא פורעת את הסדר של התפריטים, התעקשה לשלם תשלם מחיר מלא ולא, היא לא רוצה יין. היא לא שותה אלכוהול, רק קמפרי עם סודה והרבה פלחי לימון.

תיאורים ארוכים הם צו השעה. כל שף מספר לך על כל מנה, איפה, מתי ואיך היא נוצרה. ההארכה בתיאור עובדת יפה על בלוטות הרוק ועל ריכוך הארנק. החלקים הטובים של העגל התגלו כמילים אחרות לחלקי פנים שמילאו את הסיגרים של אימא. מנה מצויינת. הכל בה פיקס. איכות חלקי הפנים, השילוב, התיבול, עלי הבצק (שאני מוכן לחתום לכם שלא הוציאו אותם מאיזה ניילון של קפואים), והטחינה השכמית עם הרסק החריף שמגיעים איתם. הדבר הנכון בזמן הנכון לטבילה.

הסלט שלי היה קלאסיקה רפאלית. ירקות חתוכים גס, פריכים, מרעננים. מזכירים לי את הסלטים של אקס-חמותי האלג'יראית שידעה להגיש ירקות שבדרך כלל מבשלים, כשהם חיים וחתוכים עבה, ככה שירגישו אותם. בלי בושה. האוכל של רפי כהן לוקח את הדברים הכי טובים שיש במטבח הצפון אפריקאי בלי שום רגשי נחיתות. אני לא בטוח שצריך את הגורגונזולה שם בפנים.

בעיקריות אני שיחקתי אותה. הציפוי של קמח תירס נותן יופי של פריכות, והדגים עצמם מעולים. פעם היית משיג את הדגים האלה בגרושים. הדייגים בנמל יפו היו מורידים ארגזים של דגיגים כאלה ומיד שולחים לעזה. בארץ לא היה מי שיעריך את האוצר. היום כבר הרבה מסעדות גילו אותם. מאות דגים שלא יגיעו לפרקם, שבטיגון פשוט מביאים לצלחת ים של טעמים, והעסק הפך למעט יותר יקר. גם פה רסק העגבניות ישב בול במקום.
אמא לא נוגעת בדגים. היא ראתה את אח של סבא נחנק מעצם והיא, קולקטורית של חרדות, מתרחקת מבעלי אידרות. מהממולאים שלה היא הייתה מאושרת - קישוא, חציל וכרוב, כל אחד התבשל בסיר שלו, עם תיבול משל עצמו, מחמיא לבשר טלה בדרך שלו. החציל הממולא במנה הזו הוא עילוי בחמוץ מתוק. אני לא משתגע על הנוכחות של הלבנה עיזים במנה הזאת. היא מרגישה לי זרה. אמא דווקא מתפעלת מהשידוך.

כן קינוח, לא קינוח, לקחנו פטיפורים. אמא, שלא נוגעת באלכוהול, שטפה גם גראפה קטנה עם הקפה. חיסלנו אותם בצ'יק. כל הקפדנות של רפי יוצאת בפצפונים האלה. אני משתגע על המרמלדה, אמא על המרציפנים המצופים בסוכר.
גאון הבחור, גאון, נאנחת אמא, ואני נוהם. אתה תירגע. אתה הרבה יותר יפה ממנו.. שנים זה מה שיש לה להגיד לי כשאני מדבר על חיים בהשאלה שהייתי לוקח ממישהו אחר. וזהו? מה אתה רוצה שאני אגיד, שלך יש יותר גדול?... כן, אמא. זה יהיה נחמד.

בקיצור: רפאל הוא מקום שגורם לך לחיות. ההמולה מסביב, העירנות של הצוות והשף, הרעננות והעדכנות של חומרי הגלם. אפשר לבלות פה ביוקר, לטחון את הארנק בשביל איזה לנגוסטין שמגיע מפריז במחלקה ראשונה, ואפשר ב-65 ₪ לראשונה ועיקרית, להעלב מאמא ולהתענג מיופי של אוכל שנשען על הרבה ירקות וחומרי גלם מקומיים בסיסיים.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי