סופרים כבשים בקרוואן

בואו נשחק משחק אסוציאציות קצר: אני אגיד מילה ואתם תגידו בקול רם מה היא מזכירה לכם. מוכנים? נתחיל. סמי (בטח אמרתם בורקס). ד"ר (אם אמרתם בורקס בראשונה בטוח שאמרתם עכשיו שקשוקה), ומילה אחרונה - אבו-גוש (אפילו אם לא אמרתם בורקס ושקשוקה, אני בטוח שאמרתם חומוס). כמו שכל אזרחי ישראל כבר הפנימו, אבו גוש היא ממלכת החומוס של ישראל. כן כן, אבו-גוש היא היא האמירוּת של המסבחה והפול. עכו ויפו מזדנבות מאחור.

אך עוד בטרם הייתה אבו-גוש מפלט גרגירי להמוני אנשים בימי חול, שבתות וחגים (בעיקר שבתות וחגים), ניצבה בה מסעדת 'מפגש קראוון'. הרבה לפני שהכפר הקטן הפך למקום בעל יחס חומוסיות-קמ"ר הגבוה בעולם, הוגש שם אוכל ערבי. ולמרות שמעטים מאיתנו עוד זוכרים זאת, למטבח הערבי יש המון להציע, וחומוס הוא קמצוץ לא מרכזי בו. בלי להרחיק למסעדות יוקרה הנושאות על דגלן "מטבח פיוז'ן ישראלי", יצאתי לאבו-גוש לטעום קצת אוכל מקומי אמיתי, עם הבטחה לעצמי - אף לא טיפת חומוס. למסע כה מבטיח לא חשבתי על שותף יותר מתאים דווקא מסבא שלי. שמונה עשורים של ניסיון חיים, התרפקות מעט מוגזמת שלו על המטעמים המרוקאיים במטבחה של אמו וחסינות מוחלטת בפני כל תחושת חריפות בפה, הופכות אותו בעיניי למדד האיכות האולטימטיבי בתחום.

למרות שהגענו באמצע השבוע, הופתענו לגלות את המקום הומה אדם, כשההמולה, באופן מפתיע למדי, התנהלה דווקא בגרמנית. מסתבר שב-60 שנות פעילות (אכן, מפגש קראוון פתוחה משנת 49), המסעדה תפסה מקום של כבוד בכמה מדריכי מסעדות ישראליות שמתפרסמים בחו"ל, והשאר - היסטריה. לעבר שולחן הכבוד הגרמני שוגרו מנות מהבילות שנראו כשילוב מעניין של בשר ועוד שלל מרכיבים. ביררנו עם המלצר והסתבר שמדובר בכבש ממולא, מנה מפורסמת שיש להזמין מראש. למרות תחנונינו הרבים, החתיכה האחרונה כבר הוגשה לבווארי בר-מזל, ולילידים המסכנים לא נשאר דבר.

כבש ממולא לא קיבלנו, אבל לאחר משא ומתן של שלושים שניות האוכל זרם גם לכיווננו. בשלב הסלטים היו כל החשודים המיידיים. הזיתים היו דפוקים ומרירים כמו מודחי ראליטי, הטחינה ירוקה וטרייה והסלט הטורקי סטנדרטי. הפלאפלים טוגנו עבורנו והיו פריכים מבחוץ, ומבפנים נימוחים ומלאי טעם.

ההברקה הייתה בשניים - חצילים קלויים בטחינה, היו מה שכמעט כל מסעדה בארץ מנסה לעשות ולא מצליחה. קשה לשים על זה את האצבע: החצילים, הפטרוזיליה, הטחינה או התיבול המדויק, אבל משהו שם התחבר. אפילו יותר מהחצילים, הדלעת בטחינה הייתה מה שכנראה מפריד בין סתם מסעדה למוסד של ממש. דלעת רכה אך לא סמרטוטית שוחה בתוך טחינה שומית הייתה חגיגה של צבעים וטעם. על כל סלט כזה תשלמו 16 ₪, ואם תבקשו מילוי אני לא חושב שתיענו בשלילה.

המשכנו למנה הגברית הטיפוסית - מיקס גריל (80 ₪ למנה שתספיק בקלות לשני אנשים). כל חברי הילדות שלי היו שם: פרגיות טריות בתיבול עדין של כורכום ומלח בלבד, היו עסיסיות. חזה העוף היה לבן, יבש ומעט סתמי כמו שהוא נוטה להיות. בהסדר חלוקה שמנע סכסוך משפחתי, סיכמתי עם סבא שלי על מפת דרכים - צלעות הטלה לידיו, קבב הכבש שלי. בטוב ליבו הוא ויתר לי לצרכי טעימה חטופה מהצלעות הרכות ומלאות הטעם, עם הניחוח המיוחד של טלה בלאדי. הקבב היה עשיר בבשר ושומן כבש, שתובלו ביד נדיבה ונוקדו בצנוברים. יש משהו בכבש האמיתי של אבו-גוש שפשוט אין בכבשים המפונקים במקומות אחרים.

לצד כמות הבשר הנאה קיבלנו סיבוב של תוספות. סבא שלי התלהב מהצ'יפס הטריים, בעוד אני חגגתי על המג'דרה הצהובה. לדבריו, מג'דרה בלי כמות נדיבה של בצל מטוגן לא ראויה להתייחסות, אבל אני חיבבתי אותה אף על פי כן. סלט הירקות שהוגש היה טרי ועשיר, ותובל בלימון שמן זית ואף נענע, אבל אנחנו היינו כבר מלאים עד כלות.

סיימנו בשני בקבוקי בירת טובורג קרה (13 ₪), שכנראה גרמה לנו לשכוח את הנדר - ביקשנו טעימה קטנה מהחומוס (מה חשבתם, שנגיע לאבו גוש ולא נאכל חומוס?! נו באמת). אין מה לומר, החומוס היה מצוין. גס יותר וגרגירי יותר מחומוס ירושלמי מצוי ובעל ריכוז נמוך יותר של טחינה מאחיו התל אביבי. ויתרנו על קינוחים אך לא על קפה שחור שהוגש בפינג'אן נחושת אה-לה-סיני. סבא שלי שחמד לעצמו את הפינג'אן, התאכזב לשמוע שהקפה הנהדר לא קשור לפינג'אן ושלא משנה כמה ננסה, אין לנו את המומחיות הדרושה להכנת קפה שכזה.

יצאנו מהקראוון (כך קוראים למקום האורחים הותיקים, ואנחנו הרגשנו בבית) מרוצים מאד. סלטים ערביים מקומיים, חלקם טובים וחלקם יוצאי דופן, לצד בשרים משובחים וכבשים שמימיות הרשימו אותנו יותר מחוויית החומוס הסטנדרטית. בפעם הבאה שנגיע לאבו-גוש, נתריע מראש וניתן לחבר'ה הטובים בקראוון למלא עבורנו איזה כבש בר מזל.

* הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי