עסקים כרגיל בטנדורי

צלצול הטלפון הפריע לי במהלך נמנום של לפנות ערב. על הקו היה קרוב משפחה רחוק, ספק בן-דוד מדרגה שנייה, ספק הגיס של השכנים. "מה שלומך, איך בעבודה?" התעניין בחטף, אך אחרי שלא שמעתי ממנו שנתיים, ניחשתי במה העניין. "מי מת?" שאלתי. "חס וחלילה, לכל הדודות שלום" הרגיע והמשיך, "אני צריך שנפגש מחר, זה חשוב מאוד". מה כל כך דחוף, תהיתי. "אני רוצה להציג בפניך איזה עסק שאני מעורב בו" אמר, "והלוואי ויכולתי להסביר בטלפון, אבל זה כמו פאזל, 90% ויזואלי. חשוב מאוד".
טוב, מה אפשר לעשות? משפחה. קבענו להפגש למחרת במסעדת 'טנדורי' בהרצליה, שכבר מזמן רציתי לבדוק את העסקית שלהם. אולי משהו טוב ייצא מכל הסיפור.

באחת בצהרים התייצבתי במקום, מחכה לאדון. לאחר אי-אילו דקות הופיע מיוזע וחנוט בחליפה, פלט מן התנצלות וכבר עורר את חשדי לגבי ההמשך.
נכנסנו אל המסעדה והתיישבנו בקומה העליונה. התאורה מעומעמת, העיצוב בוליוודי מעודן ואלמלא עשרות היי-טקיסטים רעבים, היינו שוכחים שאנחנו נמצאים בהרצליה פיתוח. העסקית של טנדורי מציעה דיל פנטסטי - מזנון חופשי של אכול כפי יכולתך ב-69 ₪ בלבד, כשילדים אוכלים בחצי מחיר. החל מחצות היום, קומת הכניסה מתקשטת ב-16 סירים גדושים במאכלים צפון הודים מסורתיים, המחכים להעמסה על הצלחת.

טרם התמקמנו והקרוב-הרחוק הפגין נכלוליות מרשימה והודיע למלצר שהיום חל יום הולדתו, מה שזיכה אותנו בשתי כוסות יין הבית, כמנהג המקום. מיד לאחר הרמת הכוסית התמוהה, שלף ניירת עמוסה תמונות ותרשימים; "אז ככה" התחיל, כראוי לפגישת עסקים, "נהיתי מפיץ מורשה בחברת 'גיזה', שמעת עלינו? אנחנו משווקים תוספי תזונה המשלבים בין חכמת המזרח לקדמת המערב". הנהנתי בנימוס והבאתי אל השולחן זוג קערות מהמרק היומי - מליגטוני, המכיל עדשים, ירקות ואורז.
על רקע סיפורי נפלאותיו של המוצר המפוקפק, לגמתי מהמרק הסמיך והמצוין: "מרתק, אבל מה לי ולחכמת המערב?". "המזרח" תיקן, "ובעזרתה אני רוצה להראות לך כיצד תוכל להרוויח מעל 1,000$ כל חודש, בהשקעה של שעה-שתיים ביום".

בינתיים החלטתי להשקיע בעוד מנה ראשונה. הזכות נפלה בחיק הסמוסה, כיסון בצק כתום ממולא - עבורי בבשר כבש, קשיו ועשבי תיבול; ועבור המפיץ המורשה - שבנוסף לשאר תכונותיו הנעלות הינו צמחוני - במיטב ירקות העונה. בצורתה מזכירה הסמוסה חטיפי עוף מטוגנים, אלא שהטעם שונה כמרחק רישיקש מבנגלור. המנה מוגשת עם עמבה הודית, רוטב כוסברה-נענע ורוטב תמרינדי, שהרשים מכולם. בנוסף אימצנו שני לחמים הודים - נאן ומיסי מסלה רוטי מקמח עדשים פריך. סוף-סוף שקט נפל על השולחן, הואיל ולוע היזם הצעיר היתה עסוקה בלעיסה נהנתנית.

בהיסח דעת אנו מחסלים את הנאן השמנוני, לא מפספסים אף טבילה באחד מהרטבים. לפתע, חפיסת תוספי מזון צבעונית מונחת לפני: "אני מוכר כל חתיכה כזו ב-30$ ומקבל עמלה של עשרה אחוז. עכשיו, על כל מפיץ שאני מגייס, אני מקבל חמישה אחוז מהרווחים שלו". משהו כאן לא מצא חן בעיני; "ומאיפה מקבלים את הסחורה?" דרשתי. "את זה אני מזמין כל חודש מהחברה ב-40$ לקופסה" השיב מיד. "נו, מה 'תה אומר, בא לך להצטרף? שים 970$ חד-פעמי ואתה בפנים".
"יא שרלטן" הטחתי בו, "אתה מנסה לגרור אותי לפירמידה?". "פירמידה? מה פתאום!" התגונן, "זה שיווק רב-שכבתי". לא ידעתי מה עוד לומר, הרי הרעיון אווילי יותר מהופעתו של ארנון צדוק ב"מאחורי הסורגים 2".

על מנת להתחמק מלהמשיך ולדבר בענייני עסקים דמיקולו, החלטתי לבחון כמה ביכולתי לאכול וירדנו שנינו אל העיקריות. מזגנו שתי כוסות משקה יוגורט לאסי מנגו מרענן ומענג, ויצאנו לטייל לאורך המזנון, מגלים בין הסירים גם בשר בקר, שאינו נפוץ מן הסתם בהודו ובטנדורי שולב בתפריט בגלל החך הישראלי המפונק. כל מנות העוף והבשר מוגשות על פלטה לוהטת המעידה על טריותן ומוכנות ללא שומן, וכחלק מתפריט נטול גלוטן וידידותי לחולי סכרת; הסניף הירושלמי אף מתהדר בחותמת כשרות גלאט. טנדורי מתגלה כמסעדה הודית שורשית, שמתכתבת לא עם מזון הרחוב, אלא עם הטובות שבמסעדות הגורמה בתת-היבשת, תוך שמירה על מחירים שפויים.

בזה אחר זה באו ועלו על צלחתי עוף טיקה אדום מעולה - חזה עוף המושרה לאורך הלילה בתערובת תבלינים ונצלה בטנדור, תנור חימר סגלגל מסורתי; צלעות כבש עסיסיות על גחלים; דג לוקוס שמימי על הגריל, שמיצב את עצמו כפסגת הארוחה; צמד שיפודי קבב טלה; טיקה מסאלה - נתחי עוף אפויים בטנדור ומבושלים ברוטב עגבניות עשיר; ועוף ברוטב קשיו בתיבול מפתיע. כל מנות העוף נבלסו בתאווה, ואילו תבשילי הבקר פחות הרשימו - הוכחה שאין סיבה להתפשר לטובת הטעם המקומי על חשבון האותנטיות.

הצמחוני בחר לעצמו נברטאן פילאף - אורז בסמטי הודי עם ירקות גינה, זעפרן והל; במיה מסאלה המוקפצת עם בצל ועגבניות; מלאי קופטה - כיסוני גבינה ואגוזים מבושלים; פלאק פניר - תבשיל מתקתק ומרהיב של גבינת פניר, תרד, צ'ילי וזנגביל; ולחם טנדורי רוטי מחיטה מלאה, מעין גרסה דלת שומן למלאווח. בין ביס לביס החלו להציף את השרלטן זכרונות נעימים מטיולו בהודו, שנים לפני שהחל להתעסק בויטמינים ופירמידות: המלאי קופטה סחף אחריו התרגשות רבתי, והפניר הביאוֹ לקראת דמעות.

אבל לא לזמן רב. "איך אתה לא קולט שתוך כולה 7-8 שנים של התמדה תרוויח מספיק כסף כדי לקנות מה שתרצה?" הפציר בפה מלא. "ואתה" ביררתי, "כמה כסף כבר הרווחת בזכות הפירמי... שיווק רב-שכבתי הזה?". "אני עדיין לא מאוזן" ענה, "ובגלל זה אני צריך שתצטרף וביחד נעשה קופה על כל אלו שלא מבינים מהחיים שלהם".

המצב אבוד, הבנתי. קפצתי פעם אחרונה לבופה לדגום את המתוקים, אשר מביעים בתרבות ההודית רצון טוב וחברות, שבלטו בהעדרם בפגישה הכושלת. לאחר התלבטות קשה נבחרו גולאב ג'אמון - כדורי גבינה מטוגנים מצופים בסירופ חם ונהדר; זעפרני קולפי - גלידת פיסטוק מחלב סמיך המוגשת עם פלודה; ואילייצ'י קיר - פודינג אורז צהבהב. נשארתי בגפי כמה רגעים ליד המזנון, טועם מהמנות האחרונות הרחק מהשרלטן שבטח ירצה שאעסיק שלושה סועדים תחתי תמורת עשרה אחוזים מהגלידה.

כשחזרתי לשולחן, הופתעתי לראות שהוא ארגן לנו צ'אי מסאלה קלאסי, שסייע באיזון שפע המנות העצום בסעודה הרב-שכבתית שלנו. והכל ב-69 ₪ לאדם, כן?.
למרות חילוקי הדעות ביננו (הוא אידיוט), השרלטן ואני התרשמנו מאוד מטנדורי, מגיעים למסקנה שאוכל הודי אינו גחמה אפנתית כמו הסושיות למיניהן. הלא כבר 25 שנה עומדת רשת המסעדות איתן. לכן לא חוששים שם לפרסם בתפריט מתכונים בכתב ידה של בעלת הבית, רינה פושקרנה, נביאת האוכל ההודי בישראל, ששמה לה כמטרה לייצא את התרבות ההודית לעולם בעזרת האוכל.

את המיזם העסקי דחיתי על הסף, אחרי שחישוב זריז העלה שבמחיר השקעה חד-פעמית של 970$ בתוספי מזון מצריים, ניתן לאכול 57 עסקיות בטנדורי. להבא, כשעוד איזה קרוב נידח יחליט להתקשר, אוותר מראש על הפגישה ואלך לאכול לבד.

* הכותב היה אורח המקום. 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי