דקה כתרים סביב לה

השעה כבר הייתה שמונה בערב, בדיוק השעה בה קבעתי לנו מקומות. היום - שלישי, אולי היום הכי מגעיל שנתקלתי בו מאז הקיץ שעבר: חום של 40 מעלות לכל אורך היום והערב, רוח שרבית חמה וחולית, ופיח מוסכים שמכה בפניי שוב ושוב בזמן שאני מקיף על הקטנוע בפעם השלישית את הצד הלא נכון של המסגר. 
לבסוף נטשתי את הקטנוע על המדרכה, קרוב למזלג של מנחם בגין/ המסגר והחלטתי לנווט ברגל.
פניתי ימינה מהמסגר לרחוב התעשייה 10 (רמז מטרים: אם תחפשו את המילה Deca בגוגל, תגלו שזהו המספר עשר בלטינית), עליתי לי במעלה הרחוב, עצבני ומיוזע ונכנסתי בין שערי ההיכל שמאכלס מזה כמה שנים את מסעדת הדגים הנחשבת - Deca.

מכירים את הסרטים האלו, בדרך כלל בניו-יורק, בהם הכוכב הולך בין סמטאות חשוכות, בין דמויות חשודות, אל מסדרונות ריקים ומוסכים מפוקפקים, רק כדי למצוא איזו דלת קטנה שמאחוריה, בניגוד מוחלט לסביבה בה הוא הלך עד כה, מתסתתרת המסיבה הכי נחשבת בעיר, עם האנשים הכי יפים בעיר, המוזיקה הכי טובה בעיר וכל זה כמובן בלופט הכי גדול ויפה בעיר? אז זו היא דקה.
אני לא יודע אם היא המסעדה הכי יפה בתל אביב, כפי שכבר הוכתרה בעבר, אבל היא בטוח בחמישיה הפותחת וללא ספק מרשימה מאוד בעיצובה הנקי, בלובן ובעיקר באסטתיות שבה. כשהגיעו המנות נחתה עליי ההבנה כי אין מטבח שיכול היה להתאים יותר לעיצוב המקום מאשר מטבח הדגים הים-תיכוני של  שף תם קבלו, אבל אני מקדים את המאוחר.

בזמן שאני תרתי אחר דקה, ישב לו על הבר חברי המושבניק שהתקלקל בת"א, ולגם לו שרדונה ( 42 ₪) בניחותא. משום מה שיעשע אותו מאוד לראות כמה סבלתי עד שהגעתי לדקה. סלחתי לו, כי הרי ידוע שלמושבניקים אין שום אינטליגנציה רגשית (סתם. רק לאלה מביצרון שעברו לת"א וגרים בארלוזרוב). אחרי שהתרגלנו ליוקרה של המקום, נרגענו ופנינו לויקה המלצרית שלנו, לטובת הזמנה.
ויקה ידעה להמליץ לנו על קוקטיילים ממחלקת הקפואים של המסעדה, ואני בחרתי לי במרגריטה סורבה פסיפלורה (38 ₪) שהייתה בדיוק בדיוק מה שהייתי צריך בשביל לנקות מעליי את זוועות היום, והמושבניק בחר במוחיטו פיג'לינג (38 ₪) - גם הוא קוקטייל, ודומה מאוד למוחיטו רגיל אבל עם פיג'לינג. בקושי דקה בדקה - וכבר היינו מאושרים.

באחד מהכתרים שקשרו לראשה של דקה, נבחרה מנת הפתיחה שלה - קרפצ'יו דלעת - למנה הטובה ביותר בת"א לשנת 2008. כך שלבוא לדקה ולא לטעום את קרפצ'יו הדלעת, יהיה כמו להגיע לפיזה ולא להצטלם נוטים על צידכם בזוית אווילית.
אז הזמנו את קרפצ'ו הדלעת (52 ₪) וכן את סביצ'ה האנטיאס עם החציל הקלוי, הצנונית, הכוסברה והטחינה (60 ₪). חיכינו בסבלנות למנותינו ופתאום הגיע לשולחן שף קבלו, חמוש בשני ספלי מרק בויאבז - מרק דגים בליווי תפוזים וכוסברה. למרות שביום שכזה, מרק כלל לא היה עולה לסדר עדיפויותיי, עצם העובדה ששף המקום ניגש אלינו באופן אישי ורצה שנטעם מהמרק, שיכנע אותי. המחווה הייתה נעימה, ויותר נעים היה המרק המעולה, שהייתי אוכל אותו גם בצהרי השרב הבא.

בינתיים הגיעו אל שולחננו גם המנה המדוברת וגם הסביצ'ה. חשוב לציין שאנטיאס לא היה לצערנו באותו היום, אז טונה אדומה תפסה את מקומו. רגע מרגש נרשם כאשר התגלה כי המושבניק (מביצרון כאמור) בילה את מרבית חייו בשכנות לבית היחידי בארץ בו מייצרים את מוצרלת הבפאלו שעיטרה את הדלעת. מרגשים לא פחות היו הסביצ'ה והקרפצ'ו, ואם יורשה לי ללכת נגד הזרם (בדיחת סלמון) - מנת הסביצ'ה גברה לדעתי על המנה הטובה ביותר בת"א. לא בנוק-אאוט אמנם, בנקודות.

לאחר כזו פתיחה מבטיחה, ההמשך היה מעורפל ומסקרן. האם גם המנות העיקריות יעמדו בציפיות? האם ניתן בכלל ליפול במסעדה שהוכתרה בעבר כמסעדה הכשרה הטובה ביותר בת"א? (לא שהכשרות היא עניין בדקה, זו פשוט מסעדה מעולה שרק רוצה לעשות דגים). לאן נמשיך מכאן?
המושבניק ואני פצחנו בדיונים קשים יותר מדיוני תקציב משרד החינוך, לגבי המשך הערב, עד שבאה ויקה ועשתה סדר בעניינים. כמו מזכ"ל האו"ם, הצליחה ויקה למצוא מנה שתספק גם את רעבוני לדג ים-תיכוני בהגשה מסורתית וגם את רעב המושבניק לדג נטו. כך יצא שבחרנו בחריימה מוסר-ים (125 ₪) ובפילה אנטיאס, שהיום הוא פרידה (125 ₪).

החריימה הנהדר מגיע בליווי תבשיל פלפלים ועגבניות פיקנטי ובצד הצלחת - קוביית חלה מתוקה, חרוכה מכל צדיה, רק מחכה שתטבלוה בבריכת העגבניות/ פלפלים שלה. גם הפרידה הייתה עסיסית ונימוחה בפה, ואם זה היה דו-קרב, אזי היא הייתה מנצחת, אבל רק בשידור החוזר.
גילינו שניתן להזמין במחיר של 95 ₪ את כל אחת משתי המנות שלנו גם בגרסה מצומצמת של חצי מנה (מה שגרם למושבניק לתהות האם קיבלנו בעצם מוסר כפול?), אבל המנות שלנו היו די והותר. לא גדול מדי, לא מעט מדי, בול!

מעולם לא הייתי חובב דגים מושבע כמו שותפי לשולחן - שבאמת ובתמים נפעם מכל אחת מהמנות שהוגשה לשולחננו והצדיק בפניי (ואח"כ בטלפון לכל העולם) את שמה הטוב של מסעדת הדגים הזו. אבל אחרי חוויית הדגים המופלאה שנרקחה עבורנו, חשבתי שאולי מיהרתי לנקוט עמדה מסויגת מדי.

שוב בעזרת גורו ויקה, שהראתה לנו את האור, בחרנו נכון בסופלה ולרונה (42 ₪) - סופלה חם המורכב משוקולד משובח מאוד, כדור גלידת וניל, קוניפטורת דובדבנים וכף מעוצבת ובה נחה קציפת דרמבוי. אוי, כמה טעים... כמה משמין... כמה טעים...
הקינוח השני שבחרנו היה פבלובה (38 ₪). לדעתי זה חטא לקרוא לקינוח המופלא הזה באותו שם שבו משתמש כל מזנון שיודע לשים קצפת על נשיקת מרנג. הפבלובה של דקה היא יצירת מופת של מרנג, קציפת מסקרפונה, תותים טריים טריים ועוד קרם תותים מרוסקים במפוזר כאבקת פיות על גבי הקינוח. שיהיה ברור שאני עוד אחזור לקבל את הקינוח שלי שוב!

ויקה, שהמליצה לנו גם על סלט הפירות הקיצי ונענתה בשלילה (פירות זה לא קינוח!), כנראה לא רגילה לקבל לא כתשובה והביאה לנו גם את גליל הוופל הפריך שבתוכו נחו להם קוביות אבטיח, מלון, קיווי וכדור סורבה מנגו, ברוטב מנגו ותפוחי עץ (38 ₪). טוב, אז הייתה סיבה להתעקשותה. סלט הפירות לא משתווה לסופלה או לפבלובה, אבל כסיום קליל ומרענן לארוחת דגים, ובעיקר לאורחים שלא רגילים לפירות כאלו בשיגרה - הוא הבחירה הראשונה.

אולי זה מזג האוויר, אולי זו האווירה, אולי זה האוכל ואולי זה בכלל השירות המעולה, אבל אם זה היה תלוי בנו - היינו נשארים לישון בדקה. אבל לצערנו, כל אחד מאיתנו היה צריך לחזור למציאות שלו של השניצל והפתיתים בצהריים ולחלום על רגעים קטנים של דקה. כשיצאנו החוצה לרחוב המפויח, הרגשנו קצת כמו עליסה בארץ הפלאות, אחרי שעבר לה הטריפ... אני מקווה שבפעם הבאה שאלך לי בסמטאות המסגר, לא אגלה שרק חלמתי חלום.

* הכתב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי