בעיקר Basar

פעם כשרצינו לאכול בשר אמיתי היינו הולכים למסעדות מזרחיות, ואם היה מדובר במאורע חגיגי אז כבר היינו משתדרגים למקום שמקושר איכשהו עם ארגנטינאים. אני אלך שניה נגד הזרם ואגיד שארגנטינאים לא באמת ידועים באבחנה שלהם לבשר איכותי במיוחד. רוב אלה שאני מכיר (ויש לא מעט), יאכלו את הסטייק שלהם עשוי עד תום, בלשון המעטה. הארגנטינאים זכו במוניטין שלהם, המפוקפק אך גברי למדי, בזכות הסטטיסטיקות. הם ללא ספק צרכני הבשר הרעבתנים בהיסטוריה. פעם מי שאכל יותר, נחשב יותר. מן קטע כזה של גברים. היום, כשגם גברים עושים גבות, וכולם מגלגלים יינות בוטיק סביב הלשון, הגודל כבר לא קובע. תרתי משמע. לא הכמות היא החשובה, כי אם האיכות. ואם התמזל מזלכם ואתם יכולים להרשות גם מזה וגם מזה - קבלו דוז פואה במדד הגבר.

נעבור שניה לתובנה נוספת שהמצאתי לגמרי בעצמי וכל קשר בינה לבין המציאות מקרי בהחלט. ב-99% מהמקרים מסעדה שכוללת בשם שלה את מנת הדגל אין זה סימן מבשר טובות. שמות של מסעדות כמו 'שיפודי מישהו ובניו', 'המבורגר ככה וככה' וכו', לא ממש מבשרים על איכות יוצאת דופן (לא לטובה, לפחות). זה כן עובד אם מדובר במאכל לא שגרתי, שכן אם מישהו קורא למסעדה שלו 'בית מיץ האשכוליות' כנראה שיש לו מיץ ממש טוב אם הוא מאמין שהוא יכול לעשות ממנו משכורת.

ההיגיון אומר שמסעדת Basar (שהייתי רוצה לקרוא לה 'בשר' מעכשיו, אבל זה לא מסתדר עם זה שהמילה בשר הולכת להופיע עוד אינספור פעמים במגוון הקשרים) תשתייך דווקא לחלק הראשון של התיאוריה, אך לא כך הדבר. ועם כל הכבוד להם, הם לא היחידים. אינספור מסעדות המכילות את המילה בשר צצות להן כמו פטריות אחרי הגשם (או בהתאם לעונה, בַּרְחשים אחרי השרב, כי זה בכל זאת ישראל פה), ודווקא אלו מגישות מנות מטרו-קרניבוריות למהדרין (התואר, לא הכשרות, רחמנא ליצלן).
Basar היא לא סתם סטקייה. היא סטקיית בוטיק עם בשרים המיושנים במקום, שמקבלים יחס של מלכים (הרי שרבים כאלו מצאו עצמם נשחטים על הגרדום במהלך ההיסטוריה) ונצרכים על-ידי ניאו-קרניבורים בתקופה הפוסט-אכול כפי יכולתך.

הגענו למסעדה עדי - אחי, ואני, בערב יום שני. היא ממוקמת לה בנוחיות מרכז תל אביב, לצד כמה שכנות קולינריות בואך רחוב מונטיפיורי קרבתך רחוב אלנבי. עיצוב המסעדה מזכיר מסבאה, עם בר גדול הממלא את מרכזה ושולחנות מסביב. הרבה עץ, אורות רכים והרגשה חמה במיוחד. התיישבנו על הבר והבנו שרוב החום הזה מגיע מאסכלה גדולה עם גחלים בוערות. המזבח שבלב מקדש הבשרים. הבטנו בתפריט בעיניים מתלבטות, הרי מי שלוקח סינטה עלול לפספס את האנטרקוט, ומי שלוקח אנטרקוט מפספס את הפילה, שלא נדבר על הקבב. אבוי, גם מנות ראשונות יש. חיש מהר ניגשה לעזרתנו ברמנית/מלצרית חביבה. על מנות ראשונות היא המליצה (וצדקה, אבל מיד נגיע לשם) ובשביל לפתור את בעיית העיקריות לקחה אותנו לצידו השני של הבר, שם נחים להם בויטרינה מבחר נתחים גדולים. מצד אחד זה רק הפך את ההחלטה לקשה יותר, מצד שני שם היא המליצה על חגיגת הבשרים לשני אנשים (165 ₪) הכוללת 600 גרם המחולקים לנתחים מכובדים של אנטרקוט, סינטה, פילה וארבעה קבבים (שניים בולגריים ושניים רומניים). נשמע מצוין.

את החגיגה התחלנו עם בקבוק לף בראון (24 ₪) לכל אחד. המנות הראשונות לא איחרו להגיע, שהרי לשתות על בטן ריקה זה לא חכם. על הבר נחתו להם פטה כבד (20 ₪), שמגיע עם ריבת בצל שמכינים במקום. הפטה הוא מנה עם מלכודת, שכן קשה להימנע מלאכול אותו עם הלחם החם שהוגש גם הוא. בסוף התאפקתי (או שבעצם לא) ואכלתי אותו עם מזלג. בנוסף הגיעה צלחת 'קיופילו' (15 ₪), שזה סלט חצילים עם ירקות טריים שהיה מוצלח, וזה מפי אחד שלא אוהב חצילים. גולת הכותרת בראשונות הייתה מנה של לביבות פראסה ביתיות ברוטב לימון (20 ₪) - שלוש לביבות פריכות מבחוץ ורכות מבפנים שהיו פשוט מעולות. למקרה שלא הבחנתם, רציתי להסב את תשומת לבכם למחירים. ב-15 ו-20 ₪ הייתם מצפים לקבל צלוחיות סלטים, או טאפאסים במסעדות אחרות בעיר. אך לא ולא, מדובר במנות ראשונות לכל דבר, שיכולות לספק כל אדם בוגר. בתור שני אנשים בוגרים במיוחד, לא השארנו כלום בצלחת (ד"ש לאמא הפולנייה). אני יותר על פטה הכבד, עדי יותר על החצילים, חלוקה הוגנת בלביבות.

הגענו לדבר האמיתי. צלחת גדולה עם 600 גרם של תענוג מדמם למחצה. חילקנו את האנטרקוט, התחלקנו בקבבים, חילקנו גם את הסינטה, והפילה כבר בא בשני חלקים. אני איש של אנטרקוט, עדי איש של פילה, שווה בשווה בסינטה. הקבבים, שמגיע להם אזכור בנפרד, היו מעולים. במיוחד הקבב הרומני. לצד הבשרים הגיע גם רוטב צ'ימיצ'ורי, שמבחינתנו אין בו שימוש כשהבשר כזה טוב. היו גם שתי תוספות, פירה שורשים ותפוחי אדמה צלויים על הגריל. הם היו טעימים, אבל באמת שכבר לא היה לנו מקום. אה, ואסור לשכוח גם עוד בירה, לף בראון כמובן, כי גבר אמיתי לא מסתפק באחת. הבשרים היו מעולים, ואנחנו היינו מפוצצים.

דקות ארוכות התלבטנו אם לקחת קינוח, או לפחות איזה אספרסו. גברים שכמותנו לא יקלקלו את הטעם הבשרי עם סוכר. בעצם, על מי אני עובד, פשוט לא היה לנו מקום. קיבת הקינוחים אמנם ריקה, אבל קיבת הבשרים הבריונית לוחצת עליה וכובשת את שטחיה כסינים קשוחים כנגד טיבטים שלווים. הגברים של היום כבר לא צורכים בשרים בקילוגרמים, לפחות לא אנחנו, אבל אם ממש תרצו, ב- Basar תוכלו, כי זה ממש לא יקר וכזה טעים שהיינו יכולים רק לחלום על קיבולת גדולה יותר.

* הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי