שטר סגול אחד

שמתם לב שאחרי הגשם בכלל אין פטריות? הן גדלות במרכולים, ואם לא שם אז בהאנגרים אפלוליים במושבים נידחים, ואין להן שום זיקה לגשם. אם מוסיפים לזה את העובדה המצערת שאצלנו בארץ אין כל כך גשם (אני יודע, אני יודע, היה שבוע גשום, אבל עם כל הכבוד, שבוע גשום זה לא חורף, ואני לא סולח ולא שוכח), אין מנוס מלהגיע למסקנה שהביטוי הזה, שמשמעו "כחול אשר על שפת הים לרוב", חסר כל משמעות בהקשרים האקלימיים שלנו.

אשר על כן, אני מציע שמעתה, כשנרצה לומר "הרבה", נשתמש באחד משני הביטויים הבאים: "כעקיצות יתושים אחרי החמסין הראשון" או לחילופין "כברי יין אחרי המיתון". כן, שמתם לב שלשפל הכלכלי -שטרם הכה בנו במלוא עצמתו (קשה לנו, אבל לאמריקאים יותר) - יש בינתיים תוצאות ברוכות? בכל פינה - בעיקר בכל פינה ברחוב נחלת בנימין בתל אביב - נפתחים ברי יין והשמחה רבה.

נראה לי שהסיבה לאהבה הפתאומית של יזמינו לברי יין נעוצה במבנה המוח התחמני של המסעדן העברי. כמו שכל המסעדנים אוהבים סושי ("אחי, אני חוסך על טבח. לא מבשלים את זה, קולט?!"), נגנבים מיוגורט קפוא ("שם להם שתי יוגורטים קרים בכוס, שופך מלמעלה שומשום, ובחורות מתות על זה"), וסוגדים לטורטייה ("זה סתם לאפה עם בשר קצוץ, אבל יש לזה שם אחר"), כך גם בבר יין (או באחיו הנדוש ממנו – בר טאפאס) יש משום תיחמון: האוכל קטן, כל כך קטן עד שהמחירים, אפילו אם הם סבירים, מנפקים מתח רווחים גבוה. מוסיפים לזה יין בינוני במחיר בינוני פלוס ומקווים לטוב.

אבל לא התכנסנו כדי לקטר, נכון? הרי כלל מספר אחת בחיים אומר שקוטר הוא לוזר. אז בואו נתמקד בדבר הטוב שיצא לנו מהפרה-מיתון בו אנחנו שרויים: העסקיות.
הידעתם? מסעדת 'לילית', אחת המסעדות המקוריות, הטעימות והמוצלחות בתל אביב (וגם הכשרה שבהן), הוסיפה שתי ארוחות עסקיות שהופכות את כל מי שלא רץ אליה לטמבל עם תעודות. העסקית הזולה עולה 50 (כן, חמישים) ₪, והיא מוגשת על הבר בלבד. אחרי שתוקעים כמויות מסחריות של פוקצ'ה ולחם עם זיתים וצמד מטבלים על חשבון הבית, מורידים הכל בכוס מיץ טבעי (בחינם) ואז בוחרים מהתפריט הנחמד או שתי מנות ראשונות (למשל מרק פלפלים צהובים, סביצ'ה טרי ורענן, סלט ירקות או שיפודוני עוף נהדרים במיסו ולימון) או מנה עיקרית אחת, כמו למשל ניוקי מוצלחים מאוד-מאוד. אל דאגה, יוצאים מהארוחה הזאת שבעים מאוד, ועוד נשאר כסף להפסיד במניות.
העסקית היקרה יותר עולה 75 ₪ והיא כבר מוגשת בישיבה אל שולחן מן המניין. מקבלים ראשונה ועיקרית מאותו מבחר של הבר (הוספתי, למשל, מנת פסטה מוצלחת, 'לאפה של לילית' שהתגלתה כמנה עיקרית קצת פחות משכנעת, והצטערתי שאני מלא ולא יכול לטרוף המבורגר, חזה עוף או עוד שפע מנות מפתות). גם כאן יש לחם חופשי, מיץ בחינם ושירות לבבי ונעים.

יצוין שלצד הארוחות העסקיות, ממשיכה מסעדת לילית להגיש ארוחות מלאות, טעימות ומפנקות ועכשיו היא עושה זאת בניצוחו של השף נעם דקרס וכרגיל בשיתוף פעולה ברוך עם עמותת על"ם. כל כך הרבה דברים משובחים במקום אחד כבר מזמן לא ראינו.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי