Bell Wood Bar בלוז

אני לא זוכר באיזה סרט ספציפי של וודי אלן זה קורה. אולי בכולם. הבחורה יפהפייה, מיוחדת, אינטלקטואלית, ברגעים הטובים היא מורכבת וזה מושך והרגעים ביחד קסומים, וכשזה נעשה רע היא מסובכת וזה מייסר והפגיעות זה בזה אכזריות. עבר המון זמן מאז שנפרדנו - זמן מיוסר, לפעמים סתם זמן, ואפילו זמן טוב. זהו מושג הזמן שעליו נכתבה 'האודיסיאה', שעליו נעשו סרטי 'מת לחיות', זמן הרחק מהאהבה. אינני יודע בוודאות מדוע נפרדנו, אולי כי היינו שזורים מדי זה בזה, במחול מסוחרר בו אף אחד אינו מוביל. היא עדיין אלופת נעוריי, היא האחת שאני חושב עליה כשאני חושב "עליה". אז הזמנתי אותה לבירה.

Bell Wood Bar נמצא בפינה קטנה ליד כיכר החתולות בירושלים. שומר עבדקן - פיראט לקראת פנסיה - מכניס אותנו ללא שאלות. בפנים מואר, הרבה עץ, רצפת עץ, בר ושולחנות, עיטורי עץ על הקירות, ציורי קיר, אחד של אביר שותה בירה ואחד של כיכר פיקדילי. המוסיקה מיינסטרים מוכר, המקום לא גדול מדי, לא כוך, מעשנים בפנים (פקחים להסתער!), שורה ארוכה של ברזי בירה זהובים על הבר. האוכלוסייה מיינסטרים ירושלמי  - זוג של בוגרי בצלאל לידנו הם הקיצון השיקי ושולחן גדול של אברכים מאחורינו הם הקיצון הבלתי שיקי. הרוב הוא ירושלמים שצריכים תספורת, פן או גילוח, בסוודרים ובכובעי צמר, בטריקו ובפליז. מקום נחמד להביא אליו את החברים מהעבודה.

אנו מוקפים במוגלגים ועלינו להסתיר את הקסם שבינינו. מדברים על קשר שהיה לה, על קשר שיש לי, מוזר לדבר אחד על השני לא בהקשר של אחד עם השני. היא ממליצה לי על ספרים ואני מתייעץ איתה לגבי בעיות בעבודה. אחרי כמה בירות אני אומר לה שהפצע עוד פתוח, שעוד לא הבנתי למה לא, שאני אוהב אותה. כיף לנו ביחד. חלקים בנשמה שלי נבראו איתה. בכל זאת אנחנו שומרים על הגבולות של כאן ועכשיו, מרימים שוטים של ייגר עם האיש מאחורי הבר ומסתכלים זה לזה בעיניים.

יש 14 ברזי בירה, ואני מקבל טעימה והסבר על שלושה סוגים לפני שאני נסוג למרירות של חצי סטלה (26 ₪) והיא לוקחת חצי לף בלונד (28 ₪). שווה לבוא לפה בשביל מבחר הבירות. שווה בהחלט. לאכול אנחנו לוקחים טאקו בקר ומנת נקניקיות (46 ₪ כ"א). שתי המנות גדולות מאוד, אסתטיות ועשירות ברטבים, תוספות וקישוטים. הבקר אותנטי, קשה ללעיסה, כמו באמריקה סנטרל. הנקניקיות רכות ועסיסיות, מומלצות יותר.

אכלנו יותר מדי. בזמן ההתאוששות דיברנו על אותנטיות ויומרה ומודעות ועל סופר דרום אפריקאי מאוד טוב שהיא קוראת, ג'.מ. קוטזי, שעסוק מאוד במוסר. אני שפוף מהאוכל ומהקיום. "די די, זו רק בחורה, בנאדם," היא מנחמת אותי לגבי עצמה.
עוד חצי סטלה ועוד חצי לף בלונד, הרבה זיתים עם טעם חזק של שום ועוד שיחה על העבודה ועוד שיחה על למה נפרדנו. האיש מאחורי הבר מודאג מהחשבון ושואל אם מילאנו כבר 500 מילים. מילאנו הרבה יותר.

אנחנו פותחים שוב את התפריט ובוחרים בבירת בוטיק יקרה - בקבוק של דליריום טרמנס (70 ₪ ל-750 מ"ל). מסבירים לנו על אחוז האלכוהול, על זה שהיא עוברת תסיסה בתוך הבקבוק, על זה שהיא מושרית בכל מיני דברים, אנחנו שותים ונהנים, לא כי אנחנו מבינים בבירה, פשוט כי היא טובה וחזקה. שווה ת'כסף, יא אללה. בואו ל-Bell Wood Bar, תצטלמו עם השומר, תטעמו הרבה בירות, תדברו כי מואר פה, תשירו את המילים שאתם מכירים, תמלמלו בשקט את אלו שאתם לא בטוחים בהן, תדברו על אהבה, על מוסר, על כאב, על מודעות, על יותר מדי מודעות, על יומרה, על מודעות ליומרה, על יומרה למודעות ליומרה, תקראו את האודיסיאה, שתו בירות, שתו עוד בירות, תסתכלו על האנשים ותאכלו משהו. אין לי עצה יותר טובה מזו. כל אהבה נכזבת, כדי להתגשם היא חייבת קודם כל להכזיב. נראה לי.

* הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי