בוקר כל היום בבנדיקט

היופי בארוחת בוקר מחוץ לבית מתחיל קודם כל בעובדה שמדובר בסימן מובהק לבוקר פנוי. כזה שאפשר להימרח בו עם הזמן, לרוב ביחד עם אדם אהוב או איש חשוב, לאכול לאט (להבדיל משתיית הקפה תוך כדי שריכת הנעליים בבוקר ונהיגה חפוזה ביד אחת כשהשנייה עסוקה בלפשפש בשקית קורנפלקס מחיטה מלאה). בוקר שאפשר לתקוע בו כמות כזאת של קלוריות, שאפשר לאגור את השפעתן, כגמל במסעו במדבר, עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות. בוקר בלי כלים לשטוף ובלי ביצים לטרוף.

"ארוחת הבוקר היא הארוחה החשובה ביותר" - אף פעם לא צירפו למשפט הזה הסבר מניח את הדעת, ובעבר זה תמיד נשמע כמו קנוניית הורים, אבל כמו בהרבה תחומים אחרים בחיים, מתישהו מסתבר שהם ידעו על מה הם מדברים. ובכן, מתוך הדוניזם בורגני טהור, בחרנו - אני וזוגי השף הרעב - לבקר ב'בנדיקט' הזכור לטוב (ולתור). אותו בית שחרת על דגלו את צירוף המילים 'ארוחת בוקר' ויחד איתן לקח צעד אחד קדימה את הביטוי הישן (שאגב, יוחלף בקרוב): 'עיר ללא הפסקה'.

ארוחת בוקר ללא הפסקה, בכל ימות השבוע, עשרים וארבע שעות ביממה, זה לפני הכל מה שיש לבנדיקט להציע. מי שמתחשקת לו מקושקשת בשעות הקטנות, אחרי שהטביע את יגונו ואת הורמוניו בים של ויסקי, יכול לספק את הדחף בבן יהודה פינת ז'בוטינסקי, או ברוטשילד פינת אלנבי.
כך גם מי שאוהב את הביצים שלו דווקא בצהריים (ומה טוב אם תהיינה מלוות בנקניקיות), או סתם מי שמאוהב, כמוני, בלחמים הבלתי אפשריים של בנדיקט. הרי בהתעורר החשק, אין דבר מאכזב יותר מתשובה שלילית לשאלה: "אתם מגישים עדיין ארוחות בוקר?".

פצחנו בקפה - אני עם הסויה שלי והוא עם הכפול והסודה בצד. השף האישי שלי, שידוע בארוחות הבוקר הבלתי מנוצחות שלו, בחר (ובצדק) בסגנון שלא חוזר על עצמו בימים כתיקונים בגרסה הביתית שלנו: ארוחת בוקר אנגלית (58 ₪). קודם כל הגיעה סלסילת מאפים קטנה ובה בריוש מתקתק, לחם דגנים, לחם זיתים ובגט. יחד איתם קיבלנו סלט ירוק וממרחים: חמאה, ממרח שוקולד וריבת תפוחים שבא לשתות בכוס. אחרי הנשנוש הפחמימתי המשותף, הגיעה הארוחה האנגלית שלנו: נקניקיות פרנקפורט, קריספי בייקון, שעועית ברוטב עגבניות ותערובת של תפוחי אדמה, בצל ופטריות, שהגיעו מכוסים בביצת עין. הנקניקיות היו מעולות, תערובת תפוחי האדמה, הבצל והפטריות - פחות. הבייקון היה טעים, אך מחשבה נוספת הייתה גורמת להנחתו לצד הביצה, ולא מתחתיה, כדי שלא יאבד את הקריספיות שלו, המתבקשת משמו. המנה נחטפה ביחד, ברובה (למעט תפוחי האדמה שנזנחו לבסוף לאנחות).
אמנם מנה המיועדת ליחיד, אך עשתה עבודה יפה גם לשתי קיבותינו, ואם לא די בכך - קיבה אחת משתיהן אמורה להזין עוד קיבה קטנה נוספת שגדלה בתוכה, כך שבהחלט מדובר בהישג מרשים.

מתוך אמונה שלמה בכך ששחיתויות באות בצרורות, בחרנו להמשיך ולהתפנק עם פנקייק אוכמניות (35 ₪). אחרי ציפייה יחסית ממושכת, הגיע סוף סוף האוצר: פנקייק שמנמן ואוורירי בשכבות, צמודות זו לזו ומופרדות ברוטב מתוק וסגלגל. הר מתוק ומקסים עטוי באוכמניות קטנטנות וחמצמצות, ופנכה קטנה של מה שאי אפשר בלעדיו - רוטב מייפל. שקקנו בהנאה, וכשכבר התחלנו להרגיש שדי, כדאי לעצור כאן, כמעט שלא הצלחנו לעצור. טעים, מומלץ, פינוק אמיתי.

המון המון מים ונשימה ארוכה עזרו לנו להתרומם וללכת משם, וזאת בידיעה שנחזור וננסה בכל פעם ארוחת בוקר בסגנון אחר, ובשעה אחרת במהלך היממה. חוויה נעימה, מפנקת ומומלצת בחום.

* הכותבת הייתה אורחת המקום. 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי