אנג'לינה דוז פואה

כבר קבלנו בעבר מעל דפי אתר זה על מיעוט מסעדות/ברים ראויים לשמם באזור השרון. אפשר למנות אותם על יד אחת ולהישאר עם אצבע או שתיים מכופפות. מצב לא קל לזוג גרגרנים עצלים שאוהבים לצאת מהמושב לארוחה טובה מדי פעם, בלי לנסוע לתל אביב המעייפת.

על 'אנג'לינה' שמענו לא מעט. מההורים שלי, ששיבחו את המקום (כבר נקודת זכות, מדובר בצמד פיינשמקערים), מחברים וממי לא, בעצם. כולם תמיד אמרו את שמה בנשימה אחת עם 'בראסרי' -המותג התל אביבי הנערץ. בכל זאת איכשהו לא נכנסנו אליה אף פעם. אנחנו רגילים לחשוד במסעדות פריפריאליות -  הן לרוב סובלות ממחלת הבינוניות חשוכת המרפא. אבל האמת, כשפסענו - בערב קר של אמצע השבוע - לתוך המסעדה, הרגשנו כי יש סיכוי סביר מאוד שנאלץ לאכול את הכובע לקינוח.

כבר מעיצוב הפנים מבינים שמישהו פה יודע מה הוא עושה. הכל אכן אומר אוירת בראסרי, לא רק זה התל אביבי, גם כאלו צורפתים אותנטיים - תקרות גבוהות, שפע עץ צבוע לכה שחורה, רצפה מצוירת א-לה Escher בשחור לבן מתעתע, מנורות עגולות תולות מעל הבר שמאחוריו מראה. קלאסי.
נכנסים דרך מרפסת חיצונית ולה קירות זכוכית, אבל אנחנו באוירת בר הערב, מתיישבים על כסאות הבר המרופדים בנוחות אל מול בר שיש אפרפר ונח.
מימיננו קיר יינות יפהפה, ממחיש את כוונות המקום. חבל שחציינו עדיין לא שותה אלכוהול (לא, לא בהריון, טיפול נטורופתי קשוח) וחציינו לא חובב יין במיוחד. בכל זאת אנחנו מציצים בתפריט היין ומגלים שהוא נרחב למדי, מציע יינות מהעולם ומהארץ, לא מעט מהם בכוסות, במחירים אדיבים.

חציינו השותה נענה להצעת הברמן (הטירון אך המתוק להפליא) יוני, והולך על קוקטייל מרטיני אגס (29 ₪) הכולל פלחי אגס טרי, נענע טרייה, אבסולוט אגס, שנפס תפוחים וסאוור ומתגלה כיופי של קוקטייל (באחלה מחיר, יש לציין) וחציינו הצדיק מסתפק בסודה עם סירופ ליצ'י של מונין (12 ₪).

התפריט מאשש את הקביעה הראשונית - מנות בראסרי טיפוסיות (בגרסא המקומית כמובן, לא מכירה הרבה בראסרי בפריז שיגישו קבב טלה בטחינה) מתוכן אנחנו מבקשים פטה כבד עוף (38 ₪) ושרימפס בשום ושמן זית (46 ₪).
לידנו על הבר יושבת גברת מדליקה דוברת אנגלית במבטא לונדוני טיפוסי, תורמת לאוירת הקוסמופוליטיות, ובשולחנות מסביב בעיקר זוגות. האוירה נעימה, ג'אז צפוי בווליום שפוי מתנגן ברקע. אני מביטה מסביב ומגלה עוד ועוד שכיות חמדה בדמות שידת אר-דקו משובצת זכוכית, מנורות יפיפיות ועוד פרטים שגורמים לי נחת.

האוכל מגיע עד מהרה ושוב מוכיח שמישהו פה יודע מה הוא עושה. רבותיי, ביצוע מושלם. פרוסה נדיבה של פטה כבד עתיר חמאה כנדרש. לידה שני חצאי אגסים מבושלים בריבת יין מתובלת. סלסלת לחם מצוין וחמאה מצטרפת וכבר שנינו מחייכים ומהנהנים לאישור, אגב לעיסה.
גם השרימפס, 8 מהם, טריים ומצוינים ומשמחים אותנו עד מאוד. הם מוגשים בפנכת כסף קטנה על גבי צלחת, וטובלים בשמן זית מעודן ותועפות של שום קצוץ, פטרוזיליה ומעט צ'ילי. מושלם. אין פה איזו הברקה או ניצוץ של גאונות, פשוט ביצוע מדויק וטוב וחומרי גלם מעולים, שזה לא מעט בימינו.

לעיקרית הזמין חציינו השותה סינטה (98 ₪) וכן 1/2 ווינשטפן מהחבית (24 ₪). חציינו המתנזר, מתנזר גם מבשר (כן, אותו נטורופת אכזר) ולכן בחר בפילה מוסר (85 ₪) (חמשיר מאולתר). שתי המנות מגיעות בליווי פירה תפוחי אדמה עשוי כראוי, שמוגש בנפרד (יוני החמוד דואג להתריע על כך מבעוד מועד) ושתיהן ממשיכות את הקו מהראשונות - ביצועים קלאסיים. הסינטה מצוינת, הרוטב - על בסיס ציר בקר, פטריות פורטבלו ושמנת - עשיר וטוב. חציינו השותה מחסל אותה במהירות לא-צרפתית בעליל תוך גניחות עונג.
גם המוסר משמח אותי ביותר. נחמד להיתקל בתפריט בו תיאור המנות חף מבולשיט ופשוט מתאר את שקורה בצלחת. "פילה מוסר צלוי בגריל מוגש על חציל קלוי עם יוגורט וסלט פטרוזיליה, צנונית ולימון" הוא בדיוק זה. מנה מעודנת ומשובחת במיוחד, שמותירה אותי קלילה וצדקנית מתמיד, מוכנה לקינוח.

יוני מגיש לנו את תפריטי הקינוח ושואל אם יוכל להמליץ על המנה המושלמת לטעמו. אלפית שנייה חולפת ואני מחזירה לו: "הגופרה עם הבננות?" "בינגו!" הוא קורן ואני מחייכת. עוד מבית אמי למדתי לזהות קינוחים מנצחים. אני כמעט ולא טועה. הוא מספר לנו שזו מנה שבכל פעם שהיא יוצאת, הוא מוצא עצמו מזיל ריר (לא, לא על המנה, נודניקים). חציינו המעשן זקוק לסיגריה וחציינו המעשן הפאסיבי מתלווה אליו החוצה לכפור הנורא.

עד מהרה יוצאת אלינו מלצרית ונוזפת בנו שהקינוח שלנו מחכה על הבר. אנחנו ממהרים אליו, ומגלים את יוני עם חיוך רחב ואת הקינוח המדובר - אגם קטן של רוטב טופי ובו רפסודת גופרה בלגית, בננות מקורמלות וכדור גלידת וניל (38 ₪). אוי אלוהים. מכירים את התחושה (חובבי קינוחים יידעו על מה אני מדברת) שכאילו המציאו את המנה הזאת בשבילכם? זה קורה בעיקר עם קינוחים וזה המקרה כאן. פשוט שלמות.
חציינו חובב המתוק נדהם מחציינו טורף-העל המתוק, שמחסלת את המנה בנחישות ובלי היסוס ולבסוף מפצירה ביוני להרחיק את הצלחת. לא נעים להתחיל ללקק אותה, בכל זאת, אני בתפקיד. מזל שלא זכרו לי את הכובע מההתחלה.

רוצים סיכום? אז ככה. מזמן לא הייתי במסעדה שלא הייתה לי מילת ביקורת אחת לומר עליה. עזבו אתכם מכל המסביב, פרובינציה או לא - סוף סוף יש מסעדה ראויה באזור השרון. שוב אשוב לבחון את תפריט ארוחות הבוקר המבטיח וכמובן, אחרי שיוסר חרם דרבנו אלכסנדר, להתייחד עם תפריט הבר. דוז פואה לאנג'לינה.

* הכותבת הייתה אורחת המקום. 

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי