קיטון של טעימין

אנחנו חיים בימים טרופים בעיר טרופה ובמציאות טרופה בתכלית. לא, אני לא מדבר על המצב. עזבו. המצב אינו בשליטתנו. אני מדבר על כך שכיום, כל מסעדה שמחזיקה מעמד יותר משנתיים כבר נחשבת למוסד, ואם היא מחזיקה כבר שלוש שנים (בלי לשנות את התפריט מסושי לטאפאס או מרולים לפסטיבל צ'ולנט) היא כבר לא סתם מוסד, כי אם מוסד מיתולוגי. זה קצת עצוב, בעיקר כי זה אומר משהו לא הכי חיובי בעולם עלינו. הוסיפו לכך את המצב והרי לכם בְּרוך.
פסיכולוגית המונים שנדרשה למצב באחד המשברים הביטחוניים הקודמים (אני לא זוכר אם זה היה עיראק 2 או לבנון 2) המליצה בחום על מדיניות של שמירה על שגרה. "שגרה", היא הסבירה, "זה משהו שנוסך בנו ביטחון. זה אומר שיש אתמול ויש מחר ועוזר לנו להבין איפה אנחנו". אתם יודעים מה? קניתי.

אשר על כן, עם פרוץ המצב, שמתי את פעמי למסעדת 'קיטון' שברחוב דיזנגוף בתל אביב. מצטער, מדובר במוסד. סורי - מוסד מיתולוגי. קבלו תיקון: המוסד הוותיק בעיר, ואולי בארץ. מה שהחל בשנת 1945 כקיוסק והפך עם השנים לדוכן אבטיחים, התקבע עד מהרה כמסעדה מזרח אירופית שעושה כבוד לגהקטע ולצימעס, לגפילטע ולקרפלך ובקיצור - משהו שאי אפשר להתייחס אליו באדישות כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה.

מאז נתן המשורר אלכסנדר פן את השם למסעדה הזו (ומאז כתבו כל שועי התרבות התל אביבית את מכתמיהם בספר אורחיה, שלא לדבר על נכבדי הציירים שעיטרו את קירותיה, שלא לדבר על קדישמן הבלתי נמנע שהחנה כאן עדר כבשים שלם), הקפידו בנות המשפחה המנהלת את המקום שלא לשנות את התפריט כמלוא הנימה. הדבקות הזו באוכל מזרח אירופי שמרני, כבד, מלא נשמה ומסורת וחף מכל שמץ אופנתיות, מתגלה לפתע, בחורף תל אביבי מוזר, כאי של שפיות. עוד לפני שאתה נכנס, אתה יודע בדיוק איזה טעם יהיה לך בפה כשתשב, כשתשבע וכשתותיר.

אישית, אני לא מת על גפילטע, כך שקיטונתי (הו, משחק מילים משובב!) מלהתייחס למעלותיה ומגרעותיה של הקציצה המקומית ו/או לשפוט אותו בראי הדורות והאפנה. גפילטע הוא נכס תרבות (או תיק. או שניהם) של עדה שדמה בדמי לא זורם, ומטעמים אתיים אני מנוע מלהתערב ולקבוע עמדה.
אבל הקרפלך נהדרים גם בלי הקשרים עדתיים וכמוהם מרק העוף, סלט הביצים והכבד הקצוץ (שני האחרונים הם מהזן המשחתי, למקרה שמישהו נמנה על חסידי הז'אנר הגושישי). מובן שכיף ללוות מנות שכאלה בפרוסות עבות של לחם, מועמסות בתועפות חזרת. לא צריך להיות קזבלן בבית אהובתו האשכנזייה כדי להכביר בחזרת - היא פשוט טעימה.

בעיקריות, תאמינו או לא, אני מת על שוק האווז. נכון, זו אינה אופציית הנוסטלגיה הראשונה העולה על הדעת (ולא שאין כאן צלי, לשון בקר או טשולנט), אבל נראה לי שהשוק הזו מככבת, בעיקר אם מצוותים לה צימעס וכרוב מאודה, ולמי שעצביו עומדים בכך - גם כוסמת.

קצת קומפוט לקינוח ובירה או שתיים לשטיפת הכל ואתם ערוכים לחשבון - קצת מעל  100 ₪ לסועד. זה לא הכי זול בעולם אבל בטח לא יקר, וזה משאיר אותך עם חיוך בפה ובבטן ועם תקווה קטנה בלב, שקיטון לא תשתנה גם בשישים השנים הבאות.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי