הפסקת אוכל

המיתון הגיע בדיוק בזמן. קצת לפני שבורסות העולם החלו לקפוץ ראש לתוך בריכות ריקות, החליטו פרנסי קייטרינג היוקרה 'פודארט' שבסיסו נושק לרחבת משכן האומנויות בתל אביב, שהגיעה העת להתחדש: הקייטרינג ימשיך להמטיר על מוזמניו שפע ופאר אבל המסעדה - בחלל שאכלס אי אז בימים את צמד מסעדותיו של יונתן רושפלד (שניגפו במיתון קודם) - תלך על פשטות.
סגרו, שיפצו, רקמו תפריט חדש וזול, פתחו ו...טראח. שוק הסאב-פריים קרס, והעולם איתו. לזה קוראים מזל. הנאחס של הזולת יכול להיות הבוננזה הפרטית שלך, ובמקרה של פודארט, נכון לעכשיו הם נמצאים בצד הנכון של המשוואה.

'חדר האוכל' היא מקום גדול, שמח, לא יומרני ובעל עיצוב מאוד בעייתי. אבל בואו נתחיל באוכל: התפריט גדול ונרחב. כפי שמכתיבה האופנה העכשווית, הוא כולל הרבה מאוד מנות קטנות (באזור ה-40 ₪) המתפקדות כטעימות, ודי הרבה מנות בינוניות בגודלן (באזור ה-50 ₪) המתפקדות כעיקריות. הרעיון הוא שתזמין כמה וכמה מנות ולא רק ראשונה ועיקרית. המטבח אינו מתחייב מה ייצא קודם וממילא הרעיון הוא שכולם יתחלקו בכל המנות.

התוצאה היא משהו שקצת יוצא מהאופנה ובעיקר עושה בלגן: כל העיקריות הגיעו ופתאום צצה ראשונה נשכחת, כל העיקריות נגמרו, שבענו והותרנו, ופתאום מגיעה עיקרית שלוקחת יותר זמן. זה מסוג הדברים שנשמעים נחמד על הדף של חברת המיתוג ומאוד מקלים על המטבח אבל אני לא בטוח שיש בהם שיפור ברווחתו של הסועד, להיפך.

האוכל טוב. יש רצון ברור לחגוג חומרים מקומיים ובדרך כלל זה עובד אם כי אפשר היה ללחוץ מעט פחות על דוושת הסילאן והתמרים הלחים. לחם הבית נהדר ומקורי ובכלל, רוב מה שמגיע לשולחן עשוי במקצועיות מרנינה, כפי שניתן היה לצפות מהשף עומר מילר. יחד עם זאת, האקלקטיות של התפריט (כבד קצוץ לצד גושגידז'ה, סינטה צלויה לצד חריימה, סלט קלמרי לצד מפרום וגו') עלולה לבלבל. ולא, אני לא חושב שכל מסעדה צריכה לחרות על דגלה ועל לוחות הברית שלה מטבח אחד וזהו. אבל שפע כזה של מנות בסגנונות שונים אינו יכול להיות אחיד באיכותו ולכן, הזמנה מתפריט קצת מבולבל שכזה כמוה כמשחק רולטה רוסית. במה השף טוב? במה פחות? אין דרך ללמוד זאת אלא על בשרך. וכך טועמים סלט קלמרי מושלם לצד חריימה ככה-ככה, עוף שחור נחמד וטעים לצד סלט חצילים קצת פחות מוצלח וכו'. אבל כאמור, הכל זול, ולכן גם אם פיקששנו פה או שם - ח'ליכ.

חדר האוכל היא מסעדה כיפית עם אוכל טוב וצוות מלצרים גדול ומיומן. אם מגיעים אליה כשהיא רוגעת ומצליחים לתפוס כיסא או ספה ולהתחמק מההכרח האופנתי לשבת על ספסלים נטולי משענת – שיחקתם אותה ביג טיים. הספסלים האלה הם עוד משהו שנראה נפלא בעיני הממתגים, אם כי במציאות, שגם היא קיימת, מה לעשות, הטוסיק והגב התחתון של הסועד אינם נוטים להתלהב מהם.

ועתה נעבור לאזהרה חמורה: אוי ואבוי לכם אם תיקלעו למקום בסוף הופעה באופרה או בקאמרי. תוך שניות מתמלא המקום עד אפס מקום בצבא שוחרי תרבות רעבים. השירות עושה פלאות והאוכל הטעים ממשיך להגיע כסדרו, אבל מפלס הרעש - או במקרה של חדר האוכל מפלץ הרעש - עולה פלאים ובעטיה של אקוסטיקה גרועה או שמא נאמר היעדר מוחלט של תכנון אקוסטי, הופך המקום למלכודת רעש בלתי נסבלת. בפעם הראשונה שאכלתי שם היינו שניים והיה כיף. בפעם השנייה היינו חמישה. האוכל היה נהדר ואז נגמרה ההופעה בקאמרי. ניסינו לדבר. ניסינו לדבר בקול. ניסינו לצעוק. כלום. לא הצלחנו לשמוע אחד את השני ואחר כך גם לא את עצמנו. תקשורת עם המלצרים נעשתה תוך שהם גוהרים מעליך ואתה זועק לתוך אוזניהם. היה קשה.

המיתון יישאר איתנו עוד הרבה זמן. זה עצוב. גם עומר מילר לא הולך לשום מקום. זה דווקא כיף. נראה שחדר האוכל הוא מקום שנועד להצליח. אם ישקיעו במהנדס אקוסטיקה, זה יהיה אחד המקומות הכי חמודים בעיר.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי