המופע הטוב ביותר בגבעתיים

יש חן רב, שלא לומר אלמנט מעורר הערצה, במשהו או במישהו שהולך לגמרי נגד הזרם ומצליח. הביטו באיל שני: הוא ממשיך להתעקש לשורר תיאורי מנות שנשמעים, במקרה הטוב, כמו טקסטים של סטודנטית שנה א' בחוג לכתיבה יוצרת, כזו שתפקידה האחד והיחיד של המורה הוא לומר לה "מותק, הביתה". הוא מופיע מעת לעת כשופט הזוי משהו בתכניות טלוויזיה מסוג הנולדים (אני אף פעם לא זוכר אם קוראים לזה 'נולד למות', 'מת להיוולד', 'קרב רקדנים' או מה) - הז'אנר הטלוויזיוני הנחות והגועלי ביותר, ואיכשהו הוא יוצא משם בשלום (שפוטיו פחות), והוא פתח, אחרי לא מעט טלטלות כלכליות, מסעדה שעל הנייר היא מוזרה למשעי: בפאתי גבעתיים, ברחוב שאיש אינו יודע היכן הוא, ורק לשני ערבים בשבוע.
ואתם יודעים מה? זה נצחון סוחף. מסעדת 'הסלון' עושה צדק עם הגאונות - כן, הגאונות - המטבחית של העוף המוזר הנקרא איל שני. החלל עצמו, כשמוצאים אותו, מלבב: מין מחסן שהוסב להאנגר. אמנם קודם כל פוגשים את כניסת העובדים והסחורות ורק אחר כך מגיעים למין שביל שנכנס לחצר ומוביל לכניסה, אבל זה דווקא נחמד. חוץ מזה, אצל שני אף פעם אי אפשר להיות בטוח. אתה מגיע לדלת שחסומה על ידי ארגזי עגבניות - מה אתה יודע? אולי הוא רוצה שניכנס למסעדה דרך הסחורות כדי לחוות את ההיוליות שבארגז? (אגב, הירקות והארגזים שהכילו אותם לא נראו כאילו הגיעו משער הפרחים ו/או מחברון, כפי שנטען בתפריט, אבל על כך בהמשך).
אנחנו בפנים. רגע, מה בפנים? השמועות אומרות שעד שנותנים לך להיכנס אתה עובר שבעה מדורי גיהנום. יש שני סיבובי ארוחות בערב: בשבע וחצי ובעשר או עשר וחצי. טוענים שמי שמזמין לסיבוב השני שם את נפשו בכפו - אין לדעת מתי הוא יתחיל, וצפוי שבאיחור. ניחא. אני, קשיש שכמוני, הזמנתי לשבע וחצי, הגעתי בשבע וחצי והייתי הראשון במסעדה. הושיבו אותנו באדיבות ובזריזות, שירתו אותנו למופת ולא איחרו בכלום - היה דיסקו.
כיף לשבת במסעדה הנעימה הזו ולהשקיף על מטבחו משובץ הירקות של שני, כשבפינה, כמו טיל שיגור של סויוז 12, ניצב תנור עצים ענקי העשוי נירוסטה. כיף להביט בשני ובצוות, כיף (ומותר) להציץ להם לסירים. יש מופע. יש פעילות. הם נראים כאילו הם רוקדים ובעיקר כאילו מעניין להם. אולי לא תמיד כיף להם (הבוס נוטה להתעצבן לפרקים), אבל מעניין בטח.
התפריט, כמו כל תפריטיו של שני, כתוב בפרוזה מיופייפת ומפותלת, מלאה אלוזיות, מטאפורות, הרמזים, היקשים ושאר קשקושים. יש זיעת אש, יש צוואר טלה עטוף באור זהב, יש תיאורים פתלתולים של שבילים המובילים אל שער הפרחים ופקעות קלמרי ופטישים נוראיים ואל תשאלו. והכל כדי לתאר אוכל, שהמעלה הראשונה והעיקרית שלו היא פשטות.
קודם כל ניגש שני לשולחן ומניח עליו כרובית שלמה, כולל עלים וזלזלים, קצת חרוכה, שזה עתה יצאה מתנור העצים. הוא עושה את זה בידיים ומבטיח שזה נורא טעים. זו הייתה הכרובית הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי. אחר כך מתברר שהטבחים עובדים הרבה בידיים וגם הסועדים - כולם נוגעים באוכל שלך. שני רוצה שילקקו את האצבעות והוא משיג את רצונו בשתי דרכים: קודם כל הוא מכין אוכל טעים בטירוף ושנית, לא תמיד מספקים לך מפיות, כך שאין ברירה.
התפריט, אם להפשיט אותו לרגע מהזיות הפרוזה, מתבסס על ירקות, פירות ים, קצת דגים והרבה בשר. הכל טוב, הכל טעים, הכל פשוט בתכלית ועשוי להלל. לפעמים ניגש טבח (או אפילו איל שני צבאות) לשולחן שהזמין בהיסח הדעת את מנת הבקר הכלוא בין שתי יריעות צלופן, ומתחיל לחבוט בפטיש על הבשר לעיני הסועדים הנדהמים (זה יותר מגוחך מכפי שזה נשמע), לפעמים נורא מקנאים בשולחן אחר שהזמין משהו שנראה נורא יפה (הכל נורא יפה) אבל בדרך כלל, ארוחה בסלון היא תענוג צרוף, בילוי נהדר וכיף לא נורמלי. כן, כן, אני יודע שזה נשמע מתלהם אבל זו המציאות ובואו נחגוג אותה.
יש גם פכים קטנים ובעייתים, כמו יינות שאינם מצוננים מספיק, מערכת מיזוג קצת מקרטעת, קינוחים שאינם עומדים בסטנדרט של הארוחה (זו תמיד הייתה בעיה של שני) וכמובן חשבון יקר להפליא (כ-500 ₪ לסועד). אבל אתם יודעים מה? זה לא חשוב. סלון היא מסעדה נדירה. אין עוד כמוה. רוצו לשם ותהיו מאושרים.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי