מכונת הסושי הגדולה

השעה תשע בערב. אנחנו ממקמים את ישבנינו החיפאיים על כסאות הבר הנוחים של 'פרנג'ליקו' בשדרות מוריה בחיפה ודנים במסורת הסושי החיפאית. נשמע לכם מופרך? טוב, נו. באמת קצת מופרך, אבל אין מה לעשות. מתחת לאף ובלי שהרגשתם, צמחו מתחת להן בשנים האחרונות קרוב לעשר סושיות שונות, כולן דרך אגב על ציר מרכז חורב - מרכז הכרמל. הראשון שעשה את הבלתי ייאמן ושילב את התרבות היפנית עם התרבות החיפאית (בואו נעזוב שנייה את מוזיאון טיקוטין) ואפילו שילב את כל זה עם אלכוהול, היה הבר פרנג'ליקו. זה קרה לפני שמונה שנים. בהתחלה לא ידעו כל כך החיפאים איך לאכול את זה, היום הם כבר יודעים (עם צ'ופסטיקס) ומבקשים עוד.

החלטנו לפתוח את התיאבון עם ברז לא שגרתי במחוזותינו - בירה פאולנר ((paulaner - בירה גרמנית, לא מסוננת עם ריחות שמרים חזקים (מומלץ בחום למיטיבי לכת - 27 ₪ לחצי ליטר). בשיא אוגוסט, הבירה נגמעת כמו מים (נו טוב, גם לא בשיא אוגוסט, אבל בא לי טוב פה 'בשיא אוגוסט' הזה...) אז החלטנו להמשיך, תוך התעלמות מוחלטת מהברזים היותר סטנדרטיים במקום (הגולדסטאר החיפאי הנצחי - 24 ₪ לחצי, הייניקן - 27 ₪ לחצי, או מרפי'ס - 27 ₪ לחצי) ומיד גמענו לקרבנו בירה בלגית נפלאה בשם אפליכם ((affligem. מה אומר ומה אכתוב? נראה לי שחיים מאוד מרירים עוברים על הנזירים שמייצרים את הבירה הזו (26 ₪ ל-400 מ"ל) החל מתחילת האלף הקודם (למרות שהיום כבר מייצרים אותה במפעלים, אבל נניח). כי בירה כזו מתוקה לא פוגשים כל יום. טעמים מתובלים, חזקים ו-7 אחוזי אלכוהול, ליוו אותנו עד סוף הערב בכבוד רב. כמה כוסות היו שם? דוגרי, לא ספרתי.
עוד דבר שתמיד אהבתי בחיפה - אין דבר כזה בר בלי משהו לפצח. במקרה של פרנג'ליקו היו אלו צלוחיות בוטנים שיכלו בכיף להשביע משפחה הודית לשנה. אבל לא לשם הבוטנים הגענו לכאן, לכן הרחקנו את הצלוחית כמה שיותר מהר ומדי פעם חטפנו ככה איזה בוטן (בכל זאת, זה בא מדהים עם הבירה). בכל מקרה, ישבנו שם - אני, עבדכם הנאמן ואלעד חברי הטוב, החכם באדם ובחיה - והבטנו חצי מהופנטים בידיו הלבנות של הסושימן יו (כנראה נגזר מ:"יו, איזה מהר הוא מכין את זה") מגלגלות את הרולים כמו מכונת סושי משומנת על ספידים.
רצינו לקחת חלק בפולחן היפני הקדום ולכן הזמנו על המקום, בלי להתבלבל את מנת הדגל - ספיישל פרנג'ליקו (85 ₪ לשמונה יחידות, 54 ₪ לארבע יחידות) - רול עצבני של סלמון, דניס ושרימפס בטמפורה, ירקות, דלעת יפנית, טריאקי ומיונז יפני, שהגיע אל שולחננו על הצלחת הכי גדולה שאי פעם הוגש לי סושי עליה. לקחנו נשימה עמוקה... עוד אחת... עוד אחת קטנה, והסתערנו על הרול שבמבט ראשון נראה מאיים מפאת גודלו וגודש מרכיביו ובביס ראשון התגלה כאחד הרולים היותר מוצלחים שדגמנו, מפאת גודלו וגודש מרכיביו. חשוב לי לציין שטמפורה אף פעם לא היתה הקטע שלי, אבל אפילו אלעד, שאלרגי לכל מה שעבר צ'יפסר, יעיד שפריכות הטמפורה רק הוסיפה למנה המלבבת הזו. כל כך הוסיפה, שהחלטנו להסתכן ולהזמין 8 יחידות שרימפס טמפורה (50 ₪). המנה הגיעה חיש מהר. שמונה יחידות הגיעו כמצופה (משחק מילים טפשי, אני יודע), בטמפורה עדינה לצד רוטב יין, שום ולימון. ביקשנו גם מיונז פיקנטי שהשלים את המנה בול. בת לוויה מושלמת לבירה, שהיוותה מצידה בת זוג מושלמת למנה.

בין ביס לביס, גילינו שאנחנו ניצבים רק בקצה הקרחון התפריטי של המקום. בתפריט קיימות נכון להיום עשרות רבות של מנות, פרי מוחו הקודח של עידן מנדלוביץ' (לשעבר השף של מלון יערות הכרמל). מסתבכים עם ההזמנה? מעבר לצוות המיומן ביותר בו נתקלנו זה זמן מה (כן ירבו בחיפה ובכלל) ישנם מסכי מגע הפזורים במקום ומספקים מידע ויזואלי וטקסטואלי על כל מנה ומנה המופיעה בתפריט. גימיק גאוני ויעיל בטירוף. כמו כן פגשנו ביוני, שותף ומנהל בסניף פרנג'ליקו במוריה וכן בארבעת הסניפים  הנוספים (רמת ישי, הקריון, זכרון יעקב והגרנד קניון). יוני הופיע מולנו בכפכפים, מה שעורר תהייה מסוימת מצידנו לנוכח הסטייליסטיות שאופפת כל בעל בר ממוצע על ציר מוריה. יוני, הביט בנו ואמר: "נוח לי עם כפכפים ואני רוצה שכל מי שיושב כאן ירגיש הכי בנוח שרק אפשר. אני לא מחפש סטייליסטים שמפחדים להיראות בציבור לבושים במכנסיים קצרים".
הבטנו סביב, ושמנו לב לאקלקטיות של קהל המבלים: בליינים צעירים, לצד זוג בשנות החמישים, ליד שולחן בו יושבת משפחה יפנית גב אל גב עם זוג אוהבים צעיר. הדבק שמחבר את כולם כך נראה, הוא הנינוחות והאהבה לסושי. אין כמעט לקוח אחד במקום שלא אוחז במקלות האכילה ומנשנש איזה רול לעניין (טוב, נו אולי חוץ מאלה שטרם השכילו להשתמש במקלות...). גם המוזיקה במקום (יוני גאה להגיד שהוא מייצר את הפלייליסטים בעצמו) מושמעת בווליום הגיוני. סופסוף בר שאתה לא יוצא ממנו צרוד בסוף הערב. חלפו שעתיים מרגע הגעתנו והחלטנו להמשיך את הערב במנה שצדה את עינינו מהשנייה הראשונה במקום - שרימפס מוקפץ ברוטב שמנת, שום, שמיר ופלחי מנגו (!). כעבור זמן קצר, תוך כדי פזילה של עין אחת אל מעמקי כוס הבירה הפלמית ועין שניה אל בנות חיפה היפות, קלטה העין השלישית שלנו התגנבות חרישית של מנה ענקית ומקושטת, עשירה בחסילונים ממזרים (82 ₪), שהחליטו לשחק לנו עם בלוטות הטעם. יודע מה הוא עושה, העידן מנדלוביץ' הזה. אחת המנות העייפות ביותר שאני מכיר היא שרימפס ברוטב שמנת, יין לבן ושום. במחי מספר פלחי מנגו הוא מצליח להעיר אותה לחיים, לנער את החסילונים מתרדמת השמנת העמוקה ולהעלות לנו חיוך שרק מנגו יכול להעלות על השפתיים המעט רדומות, שכן בין המנות הספיקה שירי (הברמנית החתיכה שלנו) להשקות אותנו בשני צ'ייסרים של וודקה הולנדית בטעם קפה בשם ואן גוך (33 ₪ לצ'ייסר) שהזכירה לי יותר מהכל בלאק ראשן ונתנה בעיטה בתחת לרמת השיכרות שלנו.

רצינו להמשיך ולחקור את התפריט המגוון, שמכיל בעיקר מנות אסייתיות אך גם מנות בר קלאסיות (שניצלונים, המבורגר, חזה עוף צלוי בגריל), אבל בשלב הזה לא כל כך יכולנו לקרוא את התפריט כמו שצריך, אז פשוט הזמנו רול הדוק למשעי של ספייסי טונה (28 ₪) - טונה אדומה קצוצה עם צ'ילי ובצל ירוק. סיום מאופק לערב של שחיתות. כשנפרדנו משירי ומיוני, תהינו מדוע לא ייפתח לו עוד סניף יותר קרוב לתל אביב. בתל אביב, למשל. יוני פתח זוג עיניים כחולות ואמר: "אני חיפאי, את קו זיכרון אני לא עובר. תנו לי לכבוש קודם מעוזים צפונייים נוספים ואז אולי-אולי-אולי אני אחשוב על תל אביב". שנאמר: first we take afula then we take tel aviv…. אריגטו!

* הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי