העכבר ששאג

לא צריך לקרוא את 'קיצור תולדות הזמן' כדי לדעת שהכל באמת יחסי. הכל, ובעיקר זמן. אלברט איינשטיין אמר פעם ששעה שאתה מבלה בחברת עלמה מצודדת היא, אבסולוטית, קצרה בהרבה משעה שאתה מבלה בישיבה על אבן מלובנת. ואני, הקטון באלפי מנשה, אפילו לא צריך להיתלות באילנות אדירי גובה כמו אלברט איינשטיין כדי לשכנע שאצלנו, בפינה המזרחית של אגן הים התיכון, הזמן דחוס יותר. קחו למשל את מסעדת 'מיט בר' שבשדרות ח"ן בתל אביב. במונחים עולמיים מדובר במזללה עולת ימים, כולה איפשהו בסביבות הבר-מצוה. בארץ, לא רק שכבר הוסיפו לה ה"א הידיעה לפני השם (שנאמר, "אחי, בא לך על המיט בר?"), אלא שהמקום נתפס בעיני רבים ובעיני עצמו כמוסד. מה זאת אומרת מוסד - אבן יסוד. שלא לומר חלוץ. שלא לומר מראשוני הביל"ויים. הוא והרצל אכלו אנטרקוטים מאותו מסטינג.

עכשיו, שיהיה ברור: ההתגוללות הזו שלי על הזמן הים-תיכוני המרוכז ועל מסלול האקספרס המקוצר בדרך להפוך למוסד קולינרי, לגמרי לא אומרת שמסעדת מיט בר אינה מוצלחת. כי היא כן. באמת. ביושר היא הרוויחה את לקוחותיה הנאמנים, בצדק יצא שמעה למרחוק ובאהבה אני אומר שתמיד בא לי לאכול שם, במורד שדרות ח"ן. לפעמים, כשאני מבטיח לעצמי לא לחטוף התקף קלאוסטרופוביה (המסעדה דחוקה משהו), או לא לתת לזה שסוגרים את הגריל-מן בתוך אקווריום מוזר לשבור לי את הלב, לפעמים אני גם הולך לשם ונהנה מאוד מסלט הביצים הנהדר, מהסטייקים ובעיקר מהספייר-ריבס (וקצת פחות מההמבורגרים).
ועדיין, לא צריך להיסחף. שלוש עשרה שנים זה לא מוסד (ממש כמו שהסתומה ההיא, נו, איך קוראים לה - פריס הילטון, לא ממש ראויה להיות נשיאת ארצות הברית, או אפילו שחקנית או אפילו-אפילו סלבריטי) וחוץ מזה, אם מונים מעלות ומגרעות, יהא זה אך הוגן לציין לצד איכות הסטייקים גם את נחיתותו היחסית של הנדל"ן. כי מיט בר התל אביבית, מה לעשות, היא קצת חור בקיר.

ובכן, בשורה: אחרי קצת למעלה מתריסר שנות פעילות, הסתעפה המסעדה התל אביבית החיישנית לסניף הרצליאני-פיתוחיאני, שכמוהו כעיר המארחת אותו: גדול יותר, מרווח יותר, עשיר יותר וקצת נובו-רישי. הסניף החדש נפתח היכן שעד לא מזמן שכן הסניף הצפוני של 'אודאון' (כן, ההוא עם עמדת הדי-ג'יי ז"ל). אודאון הרצליה לא החזיקה מעמד ומעניין יהיה לראות אם מסעדת מיט בר תצליח איפה שאחותה הצעירה כשלה. טוב, האמת היא שההשוואה לאודאון קצת לא הוגנת כי מיט בר מכוונת יותר גבוה. אמנם התפריט דומה למדי - אוכל פשוט, ישיר וחסר כל סלסולים ושנצים, אבל מסעדת מיט בר בכל זאת הרוויחה ביושר תו תקן של מצוינות בשלוש עשרה השנים בהן היא מתעקשת על בשר מיושן כהלכה בצלייה סמי-אמנותית ובעיקר בזכות סירובה הנחוש והנחרץ לזנות אחרי אפנות חולפות: לא, הם אף פעם לא התפתו לטבול לך את הסטייקים בסויה מתוקה כי נשבה בארץ איזו רוח אסייתית. לא, הם לא קוצצים לימונים כבושים לתוך ההמבורגר כי עכשיו בטירוף שלנו לתת במזרחית. וזה סוג של איפוק בוגר ומרשים, שאומר שמיט בר היא מעין אצנית למרחקים ארוכים.

הסניף החדש והגדול (הרבה-הרבה יותר גדול מהסניף התל אביבי המקורי) מאפשר ליהנות מהאוכל היציב והטוב של מיט בר בתנאים קצת פחות מחניקים. התפריט זהה: סלטים פשוטים, לחם פשוט, בשר פשוט וטוב (גם לבן) במבחר משקלים משתנה, תוספות בסיסיות לגמרי (ולא ממש מצטיינות) והספייר-ריבס השניות הכי טובות בארץ (קודם דיקסי, מה לעשות). המחיר אינו גבוה לכיסם של פרחי היי-טק ויזמי נדל"ן אבל אינו עממי כמו במזללות ההמבורגרים או בעדרי הקרנפים. וזה דווקא נחמד, שיש מסעדת סטייקים שהיא מסעדה ולא מזללה. עכשיו צריך להחזיק לה אצבעות.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי