הקשר היחיד שלי לאירלנד (עד כה) היה דמיוני לחלוטין והתבסס על סרטים תקופתיים שחקקו את נופיה הירוקים והקסומים בזכרוני. כשאומרים אירלנד מיד נזרקים לאיזושהי תפישה מוקדמת של גבעות ירוקות, U2, בשר צלוי ובירה. הרבה בירה. דגש על איכותית ומזוגה היטב.
למרות היותי אלכוהוליסטית בפוטנציה, פאבים איריים מהז'אנר ודומיהם תמיד הלחיצו אותי, אולי משום שנתנו לי תחושה שהם מיועדים בעיקר לכאלו שבאמת מבינים ולא למי שהבירה המועדפת עליה היא טובורג (משפט שחשתי שאסור להגיד לברמן בפאב אירי). ל'דאבלין', שממוקם בטבורה של מרכז הבילויים של הרצליה פיתוח, הגעתי לאחר יום עבודה ארוך, עם ש' חברתי הטובה והיפהפייה ששינוי אווירה דרסטי היה נחוץ גם לה. הדבר הראשון ששמים לב אליו כשנכנסים, הוא גודלו העצום של הפאב, שיכול להכיל עד כ-250 איש רק בישיבה. באופן מפתיע מסתבר די מהר שלמרות תקרותיו הגבוהות ומימדיו העצומים, המקום מצליח לייצר אווירה חמימה, אינטימית ונטולת פוזה לחלוטין. כבר מרחוק סימן לנו הברמן המחויך להתקרב אל הבר ובעודו מנופף אלינו בידו, תפס את עינינו אלמנט נוסף ובלתי ניתן להתעלמות - התאריך 9.9.08 המודפס בענק על חולצתו של כל אחד מאנשי הצוות. מבירור מעמיק (שכלל דגמון רב זוויתי של הברמן המאוד ידידותי לסביבה) מסתבר שהתאריך הנ"ל אינו אחד מאלו האפוקליפטיים שחוזים את סופו של העולם הזה ותחילתו של אחר, כי אם זה שבו תצוין מסיבת 4 השנים ליום הולדתו של הפאב.
דאבלין ההרצלייני הוקם כאמור לפני כ-4 שנים, כחלק מרשת שמונה שלושה סניפים (שניים נוספים ברחובות ובירושלים). הפאב הראשון הוקם ברחובות ע"י ציון וגילי, שנדלקו על הרעיון לאחר טיול משפחתי באירלנד. למרות הספקנות הכללית של סביבתם הקרובה, הם החליטו להגשים את החלום והיו לחלוצי הז'אנר בארץ. חלק מהאג'נדה שעומדת מאחורי דאבלין היא לייבא גישה אירלנדית שתחלחל לתרבות השתייה בארץ. עניין זה מתחיל מתנאי שימור חביות הבירה מתחת לאדמה בטמפרטורת קירור של כ-10 מעלות והזרמתה דרך צנרת מיוחדת ישירות לעמדות הבר ומסתיים בהשרשת מורשת השתייה האירית לאנשיי ההיי טק מהאזור, שמגיעים לדרינק של אחרי העבודה בשעות ה-Happy Hour במקום (17:00-20:00).
השילוב עם התרבות המקומית מתרחש במגוון הערבים השונים המתקיימים במקום. פעם בשבוע מנוגנות קלאסיקות רוק משנות ה-60 וה-70 בניצוחו של אמנון פלד, ימי שני הם על טהרת המוסיקה העברית ובכל יום רביעי מתקיימות הופעות חיות. עפ"י דרישת הלקוחות ופלאי הגלובליזציה התווסף אפילו ערב סושי לתפריט.
אהרון, בחור חמוד בן 24, מנהל המשמרת ואחד השותפים במקום, הגיע להדריכנו במבוך הבירות האוניברסלי שנגלה לעינינו עם פתיחת התפריט החדש והמשודרג. המגוון הרחב של בירות מהחבית בלבל אותי קלות, בעיקר משום שידעתי שדיפולט הטובורג אינו בא כאן בחשבון. בהמלצתו של אהרון הזמנתי קריק - בירת דובדבנים (32 ₪) עדינה ומתקתקה שדרשה ממני מספר רגעים של שקט להפנמה והתענגות. ש' שמנועה משתיית בירה מסיבות בריאותיות, הזמינה יין ריזלינג לבן חצי יבש של יקבי אפרת (27 ₪), שלמרות אזהרתו של אהרון ש"היין בתפריט הוא רק כדי לצאת ידי חובה" הופתעה לטובה מטעמו הדק והמתקתק. לצד השתייה בחרנו נשנוש קליל ומרענן בדמות קלחי תירס ביוגורט, שמנת ופרמזן (25 ₪), שהצליח לקיים תמהיל הרמוני ומשובח של חריפות ומתיקות ורק פתח לנו את התיאבון. המשכנו עם מנת הדגל של המקום, 600 גרם של ספייריבס (95 ₪), צלעות בשר לבן ענקיות עטופות ברוטב הבית (צריך לטעום כדי להבין), המלוות בצ'יפס משומן היטב, שדרשו אכילה בעשר אצבעות ואף ליקוקן לבסוף. 1/2 גינס (25 ₪) שההסבר לאיכותה יוצאת הדופן טמון 10 מעלות מתחת לאדמה, ליוותה אותן היטב. קינחנו בפאי תפוחים (30 ₪) מעוגל ואוורירי שאחריו אפילו רובי ווילאמס בהופעה על מסך ענק הרגיש לי נכון. את הערב סיימנו הלומות אלכוהול ולמרות שלא כל כך זכור לי איך הגעתי הביתה, את הספרות 9.9.08 אני זוכרת ויודעת שאחזור. לא רק בגלל הבירה.
* הכותבת הייתה אורחת המקום.
*הכתבה מכילה תוכן שיווקי
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת