מטחנת בשר

כמה מסעדות אתם מכירים שנמצאות בקצווי ארץ, רחוק, אבל ממש רחוק, ששווה לנסוע אליהן במיוחד? לא כשאתם בסביבה, לא כשאתם חוזרים ממילואים בספר, לא כשבמילא אתם בצימר על יד, אלא לקום בבוקר, להחליט שהיום אתם מבריזים לכל מי שקבעתם איתו, ולנסוע לשם? מסעדת הטחנה במטולה היא מקום כזה. מדובר במקום שמתברג היטב ובקלות לצמרת מסעדות הבשר בארץ עם עדר שמגודל במיוחד בשבילו בגולן, קדירות ברזל וצלחות עץ שמוסיפות לאווירה, חדר אוכל חמוד שנעים לשבת בו, הקפדה על פרטים קטנים וקריטיים (כמו חמוצי בית מתוצרת עצמית) ובעיקר טבח מוכשר שעושה אוכל טוב.

קל למצוא את הטחנה. ראשית, מהרגע שאתה מצפין מעבר לחיפה, אין מי שלא יגיד לך ש"המסעדה הכי טובה בסביבה היא הטחנה", ויספק נו"ן צדי"קים וקיצורי דרך מתבקשים. שנית, פשוט נוסעים למעלה עד שהמדינה נגמרת במטולה ושם, צמוד לבית המייסדים, במעין הרחבת בנייה או שמא מרפסת סגורה או שאולי חממה שיצאה מדעתה, נמצאת המסעדה (הקרויה על שם מפל הטחנה הסמוך למטולה).

האוכל מוגש על פלטות עץ, משל היינו בוקרים המיישבים את המערב הפרוע, ומתבשל או על הגריל או בקדירות פויקה. מרק הדלעת והלימון שהיה מיוחד-היום והוזמן חיש קל, הוגש במה שפרנסי המקום נשבעים שהוא פויקה אישית ואילו אנוכי גורס שהוא יכול לשמש גם כאמבטיה לתינוק – כמות הנזיד הטעים והדשן הזה, שהוגש כמנה ליחיד, הספיקה לשלושה סועדים.

עכשיו בואו נדבר רגע על שקרים. בטחנה משקרים לך חופשי. קחו לדוגמה את נקניקיית השבלול שמוגשת במקום. התפריט וגם המלצר נשבעים לך שמדובר במנה ראשונה. אתה מנסה להזמין אותה כעיקרית אבל המלצר (המופלא והאינטליגנטי) אומר "חבל. זו באמת מנה ראשונה". טוב, כתושב תמים של המרכז שנקלע לצפון הפרוע, אתה משתכנע.

ואז מגיעה הנקניקייה. איך אני אסביר כמה ענקית היא הייתה? אולי ככה: היינו שלושה. בעצם היינו אמורים להיות חמישה, אבל בעליות מקריית שמונה למטולה האוטו התחיל לשחלק, והחלטנו לעשות יו-טרן ולאשפז אותו במוסך בקריית שמונה. שניים נשארו לשמור על האוטו ושלושה הגיעו לטחנה במונית, אכלו מהנקניקייה לשובע ולא גמרו אפילו חצי ממנה. ארזו לנו לקחת הבייתה. או-אז הודיעו שומרי הרכב שהתקלה תוקנה והם בדרך "רק לקינוחים". אבל מי שמגיע לטחנה לא יכול להתאפק, וכך מצאנו את עצמנו מבקשים שיחממו לנו את מה שנשאר מהנקניקייה (הצוות הסכים במאור פנים). השניים אכלו מהנקניקייה, שנשארה פריכה מבחוץ, עסיסית וטעימה מבפנים ועדיין נשאר. וזו אמורה להיות רק מנה ראשונה ליחיד. קאפיש?

עוד מנות ראויות להתייחסות: לחם הבית עם מטבלים וחמוצי הבית (דווקא המלפפונים החמוצים קצת מאכזבים), נזיד בוקרים משובח שהכיל בשר טוב, שעועית ורוטב מתקתק, סטייקים מעולים (שהם-הם עיקר השמחה), צ'יפס ככה-ככה, ואפילו סורבה טעים מתוצרת בית לקינוח. מה אני אגיד לכם. היה טעים. היה מרגש. היה יקר, אבל לא נורא יקר. היה שווה נסיעה במיוחד למטולה.

הטחנה
רח' הראשונים 1 מטולה, 04-6944810

הפסאודו-חורף שקפץ עלינו לאחרונה (הנה אני מתגרה באלוהי הגשם: האם הטפטוף הזה היה המלקוש? לא? תוכיח שאתה גבר!) גורם ללב ולבטן להתגעגע למרקים. אבל לא סתם מרקים דלילים ו(חלילה!) אלגנטיים, אלא נזידים מלאי תוכן והפתעות. כזה היה מרק הדושפרה של מסעדת משיח בן דויד ברחוב ידידיה פרנקל 31 בשכונת פלורנטין שבתל אביב: הוא כלל גרגרי חומוס, כוסברה, דובדבנים, בשר כבש וריבוא ריבואות של כיסוני דושפרה, שהם קרפלך בוכריים במילוי בשר כבש.

החדשות הרעות הן שאם תגיעו לידידיה פרנקל 31 לא תמצאו כבר את משיח בן דויד. החדשות הטובות הן שהמקום החדש שצץ שם, הנושא את השם 'בראשית', הוא פשוט גילגול משופץ של אותה מסעדה נושנה: הבשלנית היא אותה בשלנית, המרק אותו מרק, הכיסונים אותם כיסונים (שימו לב שניתן לקנות אותם קפואים הביתה) ורק אלכוהול הבית הבוכרי, שנשא את השם האניגמטי 'בלזם', כבר אינו על המדף. נו טוב, אי אפשר הכל.

בראשית

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי