נפלאות הבינוניות

אבא אלחנני, האדריכל המפורסם שהלך לאחרונה לעולמו ושתכנן את בית הנשיא בירושלים, אהב ללכת נגד הזרם. הוא אמר שאין כל פסול בהריסת גימנסיה הרצליה כדי לבנות את מגדל שלום על חורבותיה. הוא חשב שההתגוללות על כיכר אתרים מוגזמת והוא חיבב את בית העירייה של תל אביב. מבקרי אדריכלות נוטים לחבב את בית העירייה. נכון לעכשיו זה מציב את מאזן הכוחות ככה: מצד אחד, אבא אלחנני, עוד ארבעה מבקרי אדריכלות והאדריכל שבנה את הדבר הזה. מצד שני: האנושות.

מה לעשות. אנחנו, בני תמותה והדיוטות, שונאים מפלצות בטון. אדריכלות ברוטליסטית לא מדברת אלינו. אולי היא נראית טוב ברזומה, אולי היא יושבת טוב ברטרוספקטיבות, אבל כשאתה הולך ברחוב ונתקל בבניין שנראה בול כמו מטה המפלגה הקומוניסטית בעיר פלך ברפובליקה מרכז אסיאתית נידחת, זה לא גורם לשיר להתנגן בלבך. ונחזור אל אבא אלחנני: בשבחו את בית העירייה, הוא שיבח גם את האדריכלים הבינוניים, אלה שאינם מנסים להמציא את הגלגל מחדש, אלה שמאמינים בחריצות, בעמל, בצניעות ובפרקטיות. ואני אומר: פה אני כבר יכול להסכים איתו, אבל התוצאה - לפחות במקרה של בית העירייה - אינה צנועה ואינה בינונית. היא מכוערת.

ועתה, בואו נעבור בתעופה אסוציאטיבית לתחום האוכל. איזו תובנה אנחנו יכולים להפיק מדבריו של אלחנני המנוח על מסעדנות? איזה לקח? אולי את האמת הבאה: טוב לנו בית אוכל פשוט ושרירי (ואפילו נדוש במידה), משלושה מיזמים תל אביביים שמאמינים במלבי על הפלנצ'ה ובמוחיטו אצטון. הבו לנו מסעדות שפויות, נחמדות, מאירות פנים, בעלות תפריט הגיוני - בן דודו הקולינרי של הפליי-ליסט של גלגל"צ, ונשמח להחליף בהן את כל מיזמי הטאפאס ומאורות הקאווה שצומחים פה כמרצפות אקרשטיין לפני שנת בחירות.

ברור שיש בעיה עם הכלל הזה. לכאורה, הוא מעודד בינוניות, אי-העזה ואפרוריות. לא לכך הכוונה, כמובן. כי גם הבינוניות צריכה לדעת להצטיין. והנה אנחנו מגיעים אל המטרה לשמה התכנסנו: ביסטרו 'סבסטיאן' שבהרצליה פיתוח, שיבוטו המעוצב יותר והחדש יותר של קפה נואר התל אביבי. בית אוכל בינוני לתפארת, במובן החיובי של המילה.

אין בתפריט ולו מנה מקורית או מפתיעה אחת. כל החשודים הרגילים דרים שם זה לצד זה, בכפיפה אחת מאושרת: ניוקי בחמאת מרווה, מרק עגבניות מוקרם, החציל בגריל הבלתי נמנע, הדניס בתנור, הפילה וכמובן השניצל. את כולם אנחנו מכירים היטב, אבל הנה הטריק: את כולם אנחנו אוהבים והם עשויים בכישרון, בדייקנות, בלי שום ניסיון להמציא את השניצל מחדש, לבזוק עליו הל או סומאק, בלי להתווכח איתך על מידת העשייה של הסטייק (רוצה מדיום? המלצר לא יאנפף לך באדנות ש"אפשר, אבל אנחנו לא ממליצים"). הכל פשוט, הכל ישיר, הכל טעים פחד.

המסעדה עצמה יפה, גדולה ומעוצבת בנועם. כך היה רוצה כל ביסטרו להיראות - צפוף אבל לא רועש מדי, מעוצב אבל לא כופה את עצמו, לא חשוך מדי ולא מתאמץ. הוסיפו לכך שירות קשוב וידעני, תפריט יינות מעניין ולא יקר מדי ותפריטון קינוחים חמוד וטעים ותקבלו את המסעדה הכי מוצלחת, נכון לעכשיו, בהרצליה פיתוח, ואת אחת ממסעדות הביסטרו הטובות והמשתלמות בארץ.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי