איש גדול ושמן שאוהב לארח

זה לא פשוט להגיע לבר ביום ראשון. צריך לבחור בקפידה את המרפק בכסא לידך, מאחר שהתפוסה בדרך כלל נמוכה משאר ימי השבוע ויש סיכוי סביר שהדיאלוג בערב יתנהל באופן בלעדי בינך לבינו, עם כמה אתנחתות קומיות מאזור הברמן. מצוייד בתובנה הזאת, נאספנו אני וזוג המרפקים הנבחר ל"גורדו", בר-מסעדה שנמצא בקצה הדרומי של חוף גורדון בתל אביב. בניגוד למה שניתן להניח, השם "גורדו" לא נגזר מהקרבה לחוף, אלא מהלקסיקון הספרדי, ומשמעותו היא "איש גדול ושמן שאוהב לארח".

כמה צעדים אחרי הכניסה למקום עברה בי תחושה לא ברורה, מעין דז'ה-וו מעורפל. עוד כמה מאמצים לגרד משהו מהקופסה המקרקשת שנקראת המוח שלי וזה חזר אליי. הזמן – עשור לאחור, המקום - אי קטן ומקסים בפיליפינים, בר עם רחבה גדולה שממוקם ממש על המים כך שמרגישים את הגלים, שומעים את הרוח, ואנשים מכל העולם מתערבבים סביב ללא הרף. 

"גורדו" לבוש כרגע במתכונת החורף שלו, מה שעומד להשתנות בשבועות הקרובים. רחבת העץ הגדולה,  שמכילה שולחנות ישיבה נמוכים וספות מרופדות, תחומה בצדה האחד בבר בצורת רי"ש והמקום כולו מקורה על-ידי קורות עץ ויריעות לבנות. מוזיקה קובנית ותאורה נעימה השתלבו באופן טבעי במראה הכללי של הבר. בקיץ יוסרו הקירות והתקרה (לאו דווקא בסדר הזה) ותתווסף רחבה עם בר נוסף. "Night Swimming" הוא השם שניתן לחלל פנימי וקטן יותר, שיהיה מקורה גם בימי הקיץ ומיועד לאירועים מיוחדים והופעות חיות. הקרבה לשדרת המלונות שנושקים לחוף ניכרה היטב בקהל שהגיע למקום והורכב מתיירים ואנשי עסקים למכביר.

התיישבנו על הבר והזמנו בהמלצת מתי, הברמן שלנו, "שובר קרח" - קוקטייל קפוא על בסיס תפוזים (38 שקלים) ו"קונגה"  - קוקטייל פירות טרופיים קפוא (44 שקלים) שהתאימו לרצון שלנו להחביא קצת את טעם האלכוהול מתחת למשהו מתקתק. כדי לא לגמור את הערב באזור שובר הגלים הקרוב, החלטנו לגבות את האלכוהול בכמה נשנושים. גם בתפריט ניכרת הקרבה לים, ומנות של דגים טריים כמו דניס בפסטו, ג'ינג'ר ועגבניות מופיעות לצד שרימפס בטקילה ופסטו. אנחנו בחרנו בסלט בייב קלמארי צרובים על הגריל עם קוביות בטטה צלויות שהיה מצוין ובעל טעם מיוחד מאוד, סשימי טונה טריה עם נגיעות עדינות של שמן שומשום (38 שקלים), קרפצ'יו פילה בקר (42 שקלים) וסלט גורדו עם גבינת רוקפור, עלים טריים, תפוחי עץ ואגוזים בווינגרט מייפל-דיז'ון (44 שקלים). מתי התעקש שכל זה חייב ללכת עם לחם, אז הזמנו גם את לחם הבית שנאפה במקום (14 שקלים).

הבליסה הפכה למאתגרת כשנאלצנו להסביר פנינו לאיש עסקים, אמריקאי חביב גבוה ודק גזרה, שישב בסמוך לנו על הבר והשתוקק לנהל שיחה עירנית עם יושבי הלבנט. נתתי לזוג המרפקים להתבטא באריכות כשאני מנצל את חוסר הערנות שלה להשתלטות על הסשימי המוצלח ולאיתור וחיסול הקלמארי האחרון מהצלחת. 

האמריקאי סיפר על דיאטה רצחנית שהחלה בשנה שעברה וכללה קיצור קיבה ומשטר אכילה ספרטני, בעקבותיה השיל כ-80 קילו ממשקלו. כהוכחה, שלף במפגיע רישיון עם תמונה מלפני שנתיים וטען שהדב בתמונה זה הוא. לא קנינו.

החשש מפרץ רעב פתאומי של הדב לשעבר דחף אותנו לכיוון הקינוחים. "תה עם נענע" בצד שלה ("זה בר, גברת!" אמרתי), ערק זחלאווי בצד שלי ופרפה חלבה ואייריש קרים (34 שקלים) מתקתק וקריר שהצטרף לעסק. האצנו באמריקאי לחרוג מהדיאטה ולטעום, ואחרי ויכוח סוער שארך חמש שניות הוא נשבר (לא פלא שהיה להם קשה בוויטנאם) ושלח ביד רועדת את הכפית לעבר הצלחת. "היה שווה" הוא סיכם בחיוך. הפעם קנינו.

*הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי