"תיהנו מחוויית שגב אקספרס"

נפתח בווידוי: אני מת על שגב משה. אני לא ממש מכיר אותו, אבל דרך הטלוויזיה ומבעד לכמה פגישות חטופות, הוא תמיד נראה לי כמו עגל עול ימים ומלא אנרגיה, בחור חמד חייכן ואדיב ובעיקר – מישהו שאוהב את החיים ושוטם את הפלצנות. האוכל שלו זה כבר סיפור מורכב יותר – לעיתים אני מוצא את עצמי תמה אם שגב משה באמת אוהב את האוכל שהוא מגיש במסעדתו ההרצליאנית, הגולש, לעתים, למחוזות הרוקוקו. גם בבית הוא משתמש בקוויאר ירוק? גם בבית הוא משדך בין חמאת מולים לנבטי חמניה? גם כלי האוכל במסעדה מעצבנים משהו – שום דבר לא ישר, שום דבר לא עגול, רוב הצלחות מעוצבות יתר על המידה ולא בתועפות של חוכמה כך שהסכו"ם, למשל, מתקשה לנוח עליהן בלי להחליק. צרה.

אבל שגב משה עצמו, כאמור, על חיוכו המאיר ולבביותו המתפרצת תמיד נראה לי כמו מישהו שמאמין במה שהוא עושה וחשוב לא פחות – נהנה עד השמיים. וזה כבר טוב כשמדובר בבישול. והנה החדשות הנפלאות: העגל היה לשור, השגב היה למשגב, ומסעדתו ההרצליאנית של משה הסתעפה לתל אביב, לרמת החי"ל, שם נפתח לאחרונה היכל הסעדה גדול האוצר בחובו שדרת עצים מלאכותיים בצבע לבן, יער ספסלי מתכת צחורים ומזרקה מפכפכת ונושא את השם "שגב אקספרס".

בואו לא נלך סחור-סחור: הנה השורה התחתונה – כיף שם, שחבל על הזמן. אבל תרשו לי לנמק:
ברור שיש מעקשים ונפתולי סגנון שמן הסתם ינשרו עם הזמן. למשל זה שמי השתייה שמגישים לך מתובלים בלימון וביותר מדי סוכר. למשל זה שעל מרק החצילים (הטעים) נבזקת אבקת פרחים (למה?). למשל זה שהמלצרים, לבי-לבי להם, לא רק שמאלצים אותם לחבוש כובעים ומצחיות, אלא גם מנחים אותם לסיים את הדיאלוג עם הלקוח במשפט המביך מעט "תיהנו מחוויית שגב אקספרס". נו טוב, גם אנחנו היינו צעירים פעם.

אבל האוכל פשוט וטעים ובדרך כלל לא מתחכם. ניכרת שאיפה כנה ואמיתית לעשות אוכל טוב, ישיר מאוד, שווה לכל נפש ולשון ובעיקר לכל כיס: אין מנות בשר (יש עופות ודגים), אין קפיצות מעל הפופיק, יש סלטים ופיצות ואפילו דים סאם, ובדרך כלל זה מצליח.

למשל הפיצה עם הירקות והקשקבל, או מרק החצילים שכבר דובר בו, וגם מנה של דים סאם ממולאים בשרימפס או סלט הנבטים הראוי לתואר מנת הדגל של המסעדה החדשה. הפיצות מנסות ללכת בכיוון היצירתי-לייט ועקרונית מוגשות גם על בצק עם קמח מלא (אם כי המטבח עוד לא ממש התארגן על זה ובדרך כלל אין. זה קצת מזכיר את וולפגנג פאק, נביא הדיזיינר-פיצה מקליפורניה של שנות התשעים ולפעמים זה עובד היטב ולפעמים זה קצת תמוה (השתדלו לעקוף את הפיצה עם העוף בגריל). אבל אז מגיעים אל מנות בסיסיות כמו כבדי עוף עם אגסים, שלמעט הגשתן בצלחות מעצבנות (וחכו עד שתקבלו את האספרסו בכוסות משולשות), הן פשוט שוס.

גם תפריט היינות מצוין ומאפשר הזמנת מבחר מספק מאוד של יינות מכל העולם בכוסית, בבקבוק ובקראף של חצי ליטר – כל זה במחירים סבירים להפליא: בקבוק סאנסר או שאבלי יעלו 130 ₪ בלבד, ומובן שיש גם יינות זולים בהרבה. ועוד לא דיברנו על המוזיקה: אם הפיצות עושות כבוד לשנות התשעים, המוזיקה היא הומאז' נפלא ומרגש ללהיטי שנות השמונים, כולל דיסקו גרמני, בלדות של אלקי ברוקס ושאר זוועות שנעים להיזכר בהן לערב אחד ולהסמיק.

בשלב הקינוחים אפשר להתלבט בין קלאסיקות למיניהן (קינוחי שוקולד, עוגת סולת עם הדרים שמתגלה כמאפין טעים), לבין אופציות יצירתיות יותר, אבל שוב – יצירתיות במידה, באופן שנותן לשף הצעיר ומוכשר שנקרא שגב משה לשחק קצת עם המרכיבים, אבל גם נותן לך כבוד ולא מביך אותך.

המקום חדש וטרי מהניילונים וכבר קשה להשיג בו שולחן. מיקומו, בשולי קריית השמחה הנקראת רמת החי"ל, מבטיח לו אספקה שוטפת של אנשי בועה רעבים עם יד קלה על הארנק. בקרוב יפעל המקום גם כחנות לממכר מוצרי מזון, מה שמראה ששגב משה הוא לא רק טבח מוכשר אלא גם איש עסקים ממולח, ושכנראה הוא יישאר איתנו הרבה הרבה זמן. ואלה, כמובן, חדשות נפלאות.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי