אוחז בברזי המזבח

בעשור האחרון, רבים הופתעו מכך שיש לי רגליים ולא דלפק מחובר למותניים, שאיתו אני מתהלך בעולם, אחת התופעות הנלוות לעבודת ברמן. עבדתי בהרבה ברים ופקדתי כאנונימי  אחרים, מכל הסגנונות והגדלים. ראיתי כמעט הכל. כשסמי ואני נכנסנו לדבלין בירושלים, ניטענו מיידית ביראת כבוד. רבותיי, מדובר במקדש לאלכוהול.  

הבר ממוקם על חורבות קולנוע אוריון, שהקרין סרטים עבור הבריטים בתקופת המנדט. הם עזבו, הבניין נשאר ועכשיו חוגגים בו UK סטייל. דלת עץ כפולה מעבירה אותך מעיר הקודש אל המקדש. הרגשתי בכנסייה אירופית, קטנטן מול אלוהי האלכוהול הגדולים. בר עץ ענק, שיובא (כמו שאר הרהיטים במקום) מאירלנד, כ-45 מקומות, דיספליי שנמתח לגובה ומציג מבחר אלכוהול עצום, מוויסקי פשוט ועד לבקבוק לואי טרס (800 ₪ לכוסית), פתוח. 

התיישבנו בפינת הבר. יוסי, ללא הרגליים ועם הדלפק, לקח את הזמנתנו: צמד חצאי גינס (26 ₪) וצ'ייסרים של בושמילס (על כל חצי ליטר מאחת מ-15 החביות, מקבלים צ'ייסר בושמילס או ג'יימסון ב-14 ₪, או גראנט'ס ב-10 ₪). החלטנו לנקוט בגישת Party like the  Irish, נשנוש ואלכוהול עד לקבלת מבטא אירי שיכור (שאינו שונה ממבטא אירי פיכח, אגב). בסיבוב השני הצטרף אלינו אלי, בעל בית מאסכולת האולד סקול - מכיר את כולם, מקבל את פניהם ושופע סיפורים. אלי קרא אותנו כמו ספר פתוח והמליץ על נשנוש "קל" לריפוד הקיבה: פלטת בשרים שכוללת פרגיות, קבב, נקניקיות מרגז וכנפי עוף בתיבול חריף (88 ₪). גרפנו את הבשרים אל קרבנו וסיימנו את הפלטה במהירות, אין לנו עניין בבזבוז זמן שתייה יקר.

קמתי לחלץ את עצמותיי ויצאתי לסיבוב במקום, עניין של משהו כמו רבע שעה. המקום ענק - נישות נסתרות, חדר VIP ושתי במות (על אחת מהן מתקיימות הופעות בימי שני), אולם בניגוד למקומות ענקיים שמשדרים ניכור, הדבלין משדר חמימות באמצעות העץ, התאורה, התפאורה הויטראז'ית והאנשים. כולם מכירים את כולם, ואם לא, תנו לאלכוהול כמה שעות לזרום וגם הם יזרמו. בשעות הערב המוקדמות אכלסו את המקום בריות מכל הסוגים והשנתונים, ולקראת השעה עשר וחצי, הרמנו את הראש והופתענו. האורות הוחשכו, הכיסאות התמלאו, ה- DJ העביר הילוך וכולם עברו למתכונת פיזוזים, מהולה בקריאות החמצה שבקעו משולחנות ששקעו במשחק ברצלונה-סביליה ששודר על מסכי הפלזמה.

בסיבוב השלישי שקענו בסוגיה הפילוסופית של בועות הגינס ששוקעות מטה, דבר בלתי אפשרי על פי חוקי הטבע. שיתפנו בסוגיה את הסובבים, אולם סיעור המוחין יחד עם יוסי והשתיינים עלה על צ'ייסר והפתרון נשאר בגדר תעלומה.

מהסיבוב הרביעי ואילך לא יכולנו לשבת, נעמדנו והתנענענו בצורה מגוחכת, מזיזים את הגפיים בקצב מונוטוני ומלווים את המוזיקה בקולות של שקנאי צרוד. זכור לי רגע מיוחד בין ריקוד סלוני עם הדס, שישבה לידי, לבין צ'ייסר תועה, שבו הרגשתי שאני יודע, יכול וצריך לרקוד ריברדאנס. טעיתי, אבל במצב הצבירה הזה למי אכפת, פשוט צוחקים. גמרנו את הערב, גמורים, עם סיבוב אחרון של גינס וצ'ייסרים שהשקנו עם חברינו החדשים ויצאנו אל הקור הירושלמי, מצוידים במלאי בקבוקי מים מינרליים לדרך.

חזרתי הביתה והוצאתי את האירית הפרטית שלי, סאטרית ג'ינג'ית, גבוהה ומהלכת על ארבע לטיול הלילי. אין לי ספק שאשוב, אין לי ספק שזה יהיה בסנט פטריק'ס דיי (17.3) ואין לי ספק שאצא שיכור.

*הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי