מסע כומתה רומאי

בואו נתחיל דווקא מהבעיות: רומנטי זה לא. ביום שבת בצהריים, על המים בקיסריה העתיקה, מול הגלים, למרגלות צריח מסגד ונוכח תועפות של שמיים, מסעדת 'הלנה' היא ההפך המושלם מרומנטיקה. ריבוא ריבואות סועדים גודשים כל שולחן ומעבר, מלצרים (אדיבים, יעילים, חייכנים ולבביים) חולפים על פני השולחנות בריצה ממש, האקוסטיקה די מזכירה חדר אוכל בקיבוץ בעיצומו של טקס הבאת הביכורים ועוד לא דיברנו על דרך החתחתים שיש לעבור ברגל מהכניסה לקריית השמחה ועד שמגיעים למסעדה עצמה – מה שהיה קל לרומאים בתקופת הורדוס, הוא לא ממש בילוי ליהודים בתקופת אולמרט.

ועדיין, מסעדת הלנה, בניצוחו של השף עמוס שיאון ותחת השפעתם של הנציבים (הלא רומיים) דניאל ('כרמלה בנחלה') זך ואורי ('בורי') ירמיאס בהחלט שווה ביקור, אפילו נסיעה במיוחד לקיסריה. אם מבריזים לעולם ועושים את זה באמצע השבוע, אולי זה גם יהיה רומנטי. אם עושים את זה כארוחה בטיול של שי-שבת, זה יהיה קולני, צפוף, דחוק אבל לא פחות טעים.  

מה שנחמד בבישול של שיאון הוא איזו נון-שלנטיות בוטחת שמניבה מנות ברורות, לא מתאמצות וטעימות מאוד. כאלה הם גם מטבחיהם של השפים המייסדים של המסעדה: הן ב'אורי בורי' העכואית והן ב'כרמלה בנחלה' התל אביבית ניתן למצוא מנות שכאילו בושלו על ידי דודה, סבתא או שכנה – אבל כאלה עם כישרון מתפרץ.

כבר זרעי הכוסברה שעל הפוקאצ'ה וסירופ הרימונים המתבל את צלוחית שמן הזית במקום הבלסמי הרגיל מבהירים שמישהו כאן חושב, יוצר ורוצה להתבטא. כשזה בא בווליום גבוה מדי מדובר במועקה איומה, אבל במקרה של שיאון זה נעשה בטעם, במחשבה ובחן. כך נעשו גם המנות הראשונות: קרפצ'ו דג וסלט תמר (שאין בו תמרים, על דאגה, מדובר בסלט יקרות עם גבינת פטה טעימה במיוחד). המנות היו פשוטות, ישירות וטעימות להלל וניתן היה ליהנות מהן ברוגע, לחגוג על הטעמים של חומרי הגלם הטובים, לתת לים שממול לשחק תפקיד ראשי בהצגה הזאת ולא לפחד שהאגו של השף יבוא כל הזמן למשוך בשרוולך ולצעוק "שים לב! הייתי בהשתלמות באמריקה ועכשיו אני שם ג'ינג'ר מסוכר על החצילים!".

גם המנות העיקריות המשיכו להפגין פשטות: נקניקיות טלה גליליות (אני אף פעם לא מבין מה גלילי במנות האלה. מבחינתי גם נקניקיות נגביות היו עושות את העבודה) עם תבשילון קטן של גרגרי חומוס היו ענקיות, מתובלות וטעימות להפליא. סינייה של בורי עשתה רווח גדול מרוטב הטחינה החם שהדג שכשך בו. לכאורה – שום דבר מיוחד. למעשה – זה בדיוק הייחוד. אוכל טוב של שף מוכשר, חיבורים נכונים של חומרי גלם מאיכות מספקת – השילובים האלה אינם דבר של מה בכך.

בקינוחים הייתה גלידת טחינה מצוינת וגרסה מקומית לחטיף סניקרס שקצת פחות כבשה. מאז 'ממתק רושפלד' המיתולוגי-לייט שהיה עיבוד נהנתני לוופל 'טוב טעם' (ושמוגש בימים אלה שוב במסעדת 'הרברט סמואל'), לא חדלים שפים מקומיים לנסות הנפיק גרסאות יוקרה של ממתקים נחותים במעין קריצה או רצון להתחבר לילד הפנימי שבהם. דניאל זך עושה את זה עם קרמבו, עמוס שיאון עם סניקרס ובשתי מסעדותיהם אני מעדיף קינוחים אחרים.

ועדיין, הלנה, על מנותיה הפשוטות והטובות, על היצירתיות המרוסנת של השף, על יינותיה המתומחרים בהגינות וכן – על מיקומה באחת הנקודות היפות ביותר בארץ (גם אם צריך לעבור מסע כומתה רומאי כדי להגיע לשם) – היא שיחוק לא קטן.

ארוחה מלאה לזוג כולל חצי בקבוק שרדונה גמלא (50 ₪) ופעמיים אספרסו עלתה 333 ₪.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי