ותודה לסגל הבכיר שהביאני עד הלום

"חופשי זה לגמרי לבד" אומרות מילות השיר, שאם אתם מכירים אותו סביר להניח שנולדתם לפני שנות ה-80 (כן, זה "בנזין", וכן, זה היה מזמן). חוץ מזה, יהודה פוליקר וחבריו די טעו בקשר לחופש. להיות חופשי באמת לא קשור ללבד או ביחד. להיות חופשי באמת זה כשאתה יכול ללכת לבית קפה ב-13:00 בצהריים. לא מדובר בכל סוג של הליכה לבית קפה. הליכה לבית קפה במסגרת של  פגישת עבודה או מתוך אמונה שהרעש בבית הקפה הוא זה שיביא אותך סוף סוף לכתוב את רומן הביכורים/ תזה/ דוקטורט/ תסריט שתמיד רצית, לא ממש נחשבת כחופש. תחושת החופש יכולה להתפשט רק כשבאמת, אבל באמת אין מה לעשות - וזה הרגע להודות לסגל הבכיר של האוניברסיטאות שמאפשר לי בימים אלה ליהנות מהמתוק המתוק הזה - אל תתפשרו ותמשיכו לעמוד על שלכם.

אחרי 30 סוגי קפוצ'ינו בכל העיר הגעתי למסקנה שיש בעיה קטנה שמטרידה אותי בכל החופש הזה. רעב. הרי לשרוץ בשמש החורפית זה בהחלט פעולה קשה שמצריכה תחזוק תמידי של מצבורי השומנים בהרבה אוכל. בעיה לא קשה לאוהבי סלטים, פסט פוד וסנדביץ' טונה, אבל מעט גדולה יותר למפונקת כמוני. החלטתי לעשות מעשה ולהרחיק לכת לכבוד המנוחה הבאה - אווירת בית קפה, אבל בלי להתפשר על איכות האוכל.

כך הגעתי סוף סוף לפקוד את המוסד הוותיק והמצליח של רביבה וסיליה, בית קפה שקיים כבר 20 שנה ולפני שנתיים החליט שלא להסתפק רק בעוגות ומאפים והתחיל להאכיל את יושביו באוכל של ממש. תפריט החורף החדש היווה סיבה מספיק טובה להרחיק אפילו עד רמת השרון.

האווירה במקום היא יותר ממקסימה. השקט של שכונת מגורים רמת שרונית עם ציוצי ציפורים, מרפסת עם דק מעץ ועליו כיסאות מוקפים בהרבה עציצים ירוקים המשקיפים לגינה חמדמדה. מה יותר מושלם מזה להשתרעות של יום חופש.

אבל הקסם האמיתי של המקום קורה במטבח, שהאחראי עליו הוא לא פחות ממי שהיה בעברו הסו שף יונתן רושפלד במסעדתו הקודמת, ירון עמר. ניוז פלאש כזה לא רק שייצר אצלי מיד צפיות ענק, אלא גם הבהיר לי מיד שמדובר במקום שלוקח מ-א-ו-ד ברצינות את עניין האוכל, ולא נותר לנו אלא לבדוק את העניין לעומק. פתחנו בשלוש מנות ראשונות: שרימפס על גוואקמולי (48 ₪), טארט טאטן בצל עם גבינת עיזים (38 ₪) וקציצות דגים על סלט עדשים חם (42 ₪).

או.קיי, ישנם מאכלים שדורשים מחמאות ואפשר לדבר הרבה על כמה הם היו חביבים ונחמדים, אבל, וזה אבל גדול, ישנם מאכלים שהתגובה אליהם היא לא מילולית, היא פיזית. מכיוון שעילפון מתפעל לא עובר טוב בכתב אנסה בכל זאת לתאר במילים. רואים שמדובר כאן בעשייה מקצועית של ממש שבאה מתחום של מסעדות גורמה, וברור שהעוסקים במלאכה עברו במקומות כאלה את החינוך שלהם. הפרודוקטים היו מהשורה הראשונה באיכותם ושולבו עם הבנה אמיתית באוכל. יצירתיות יחד עם פרפקציוניזם ועדינות בטעמים שהיא כבר עניין שאליו יכולים להגיע רק המקצוענים האמיתיים.

השרימפס נעשו בדיוק במידה - מעט קראנצ'יים, והשתלבו נהדר בסלט עדין של אבוקדו ועגבניה. טארט טאטן הבצל עם גבינת העיזים גבל בגאונות של ממש וקציצות הדגים היו שלמות בהתגלמותה. פשטות מופלאה אפיינה את כל המנות שהיו אגב, לא קטנות יחסית לראשונות.

לאחר התעניינות מובנת מאליה בצד האיטלקי בתפריט גילינו בשורה משמחת. לא רק שמנות הפסטה משתנות על יום, אלא שהפסטה עצמה היא home made (הלזניה- 54 ₪ והניוקי 52 ₪ קבועים בתפריט ובנוסף ישנן שתי מנות פסטה שמשתנות על בסיס יומי 52-84 ₪). מעבר לעובדה שעצם ההשקעה שבהכנת פסטה טרייה ראויה כשלעצמה לציון, הרי שמדובר גם במבחן לא קל למי שמתיימר לעמוד בסטנדרט איטלקי. ובכן, עמדו גם עמדו. לשולחננו הגיע ניוקי נימוח ברוטב עדין של חמאת עגבניות שהיה הרבה יותר טעים מכמה וכמה מסעדות איטלקיות תל אביביות גאות. לשם הירק נשנשנו מסלט שורשים (50 ₪) שהורכב מסוגי שורשים שונים כמו ארטישוק ירושלמי, בטטה, שומר, סלק ובצלים. מומלץ לחובבי הז'אנר השורשי, אם כי אני מודה שאני לא נמנית עליו ולכן העדפתי להתרכז בחגיגה הקולינארית שהתרחשה בצלחות האחרות ולפנות לקינוחים.

מוות מתוק
אחרי טיול קצר ליד תצוגת הקינוחים שבמהלכו אני בטוחה ששמעתי מספר שוקולדים הקוראים בשמי, הוחלט שלא לעמוד בפיתוי ופשוט להזמין כמה שיותר. כמי שעברה לצד האפל של הכוח אני יכולה רק להמליץ - אם אתם לא בטוחים שאתם חסינים מפני פיתוייו של הצד האפל, אל תלכו לשם. לחלשי אופי מדובר במבחן מועד לכישלון, אי אפשר לעמוד בפני הוויטרינה העמוסה במתוקים מתוקים האלו (הקינוחים נעים בין 25-34 ₪ ומשתנים בכל יום).

מתקפת המשובטים החלה בטארטלט של קרם פטיסייר וניל ותותים, המשיכה לפחזניות ממולאות בקרם פטיסייר (4 ₪ ליחידה) ואז המשיכה עוד קצת לקראנצ' שוקולד- מוס שוקולד חלב ומריר עם אגוזים. לאכול ולמות, כל מילה נוספת מיותרת.

לשם וידוא הריגה ניסינו בניסוי לא מבוקר את הפרלינים (5 ₪ ליחידה), כיוון שבנוסף לרצינות התהומית באוכל, יש למקום גם רצינות תהומית בשוקולד בדמותה של שוקולטיירית פרטית. 4 פרלינים ננגסו על ידי לפני שבאמת עברתי לגן עדן שאליו מגיעים רק אלו שמתמידים באכילת כמות בלתי סבירה של שוקולד: שוקולד מריר, מריר אגוזים, שוקולד חלב, ומרציפן. התוצאה - הוכחתי שאפשר למות פעמיים, ועוד ביום אחד, ועוד מעונג.

חסרת מילים הודיתי בליבי פעם נוספת למרצים השובתים ונשאתי תפילת תודה לאלוהי האוכל שהחליט לבקר ולהעניק מחסדיו גם למקום שהיה פעם רק בית קפה. אם אתם לא ברי מזל כמוני ולא יכולים להגיע בצהריי היום, עשו לעצמכם טובה והגיעו לארוחת ערב - אפשר לעשות זאת עד 23:00 וזה בהחלט יתעלה על הרבה מהמסעדות שתגיעו אליהם. היחס, אגב, יהיה בטוח יותר טוב כי המקום פועל כמו משפחה גדולה ושמחה כבר 20 שנה.

*הכותבת היתה אורחת המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי