הוא לא אהב את שמה

מהי מסעדת הבשרים האולטימטיבית? איך היא צריכה להיראות? האם זו צריכה להיות צ'ורסקרייה המגישה בשר כפי יכולתך? או שאולי זה צריך להיות ביסטרו צרפתי נחבא ומעט מרופט, שבו מקנן בין הסירים שף קרניבור? על האש או תבשילים? בעיר עם פיח של אוטובוסים או בחוות סוסים עם ריח של גללים? ומה צריכה להיות הגישה של המקום לעוף – זה בשר, או שצודקים הטוענים שעוף הוא מנה צמחונית?

סוגיות אלה ואחרות ניקרו במוחי כשעשיתי את דרכי לעבר 'רובינשטיין', הבשרייה החדשה באזור התעשייה נתניה דרום (נתניה זו התוספת הזאת שצמחה ממערב לאיקאה). רוב השאלות רטוריות כמובן וכל אחד יכול לענות עליהן לפי רצונו ומנהמת לבו או קיבתו, אבל ספק אם יוכל מישהו להתווכח עם הטענה שהכתובת, כפי שניתנה לי בטלפון על ידי המארחת במסעדה ("ברחוב של איקאה, בצד של איקאה") היא מיקום מושלם למסעדה. אחרי הכל, מי לא רוצה לשלב בין סטייק טוב לבין טיול במחלקת כלי הבית, בואך המציאון?

'רובינשטיין', ממש כמו איקאה, היא מקום ענקי למדי. דנדש ומבריק, מחכה לך בית האוכל הזה בצמידות שובת לב לסניף של רשת בתי השוקולד מקס ברנר. כשנכנסים, אי אפשר שלא להתרשם מהגודל, הסדר, הניקיון והאטליז הקטן והמצודד הממוקם בכניסה (כן, ממש כמו ב'דוריס קצבים', ומדובר בטרנד מבורך). יש שני מפלסים ושניהם שייכים ללא מעשנים ("אצלנו לא מעשנים במסעדה", מודיעה המארחת, והרי לכם עוד טרנד מבורך), יש קיר הבנוי מלבנים עתיקות שפורקו מטירה בלגית והוטסו במיוחד ארצה (והרי לכם טרנד בלתי מבורך בעליל) ויש צוות גדול, מעומלן, עוטה שחורים, לובש חיוכים ומאוד מאוד יעיל.

התפריט גדול למדי וכולל ארוחות בוקר, מנות של מעדנייה, בשרים על האש, פירות ים, בשר לבן וגם תבשילי קדירה. הכוונה הברורה היא ללכת על בטוח ועל קלאסיקה ואין בכך כל פסול – להפך, בעידן פוסט-פיוז'ן אך עדיין מבולבל ואקלקטי, הלב העייף יוצא אל מסעדות המגישות אוכל ברור ופשוט.

מנה ראשונה: פלטת מעדני הבית, הכוללת נקניק מתוצרת הבית, לחם, פטה כבד, טפנד זיתים וטפנד עגבניות מיובשות. זה מאוד מאוד זול (25 ₪ למנה שכבר בזכות עצמה, יחד עם העגבנייה-מלפפון-בצל ירוק שמגיעים איתה, יכולה לשמש ארוחונת מספקת), אבל למרבה הצער לא נורא טעים: הטפנד השחור הוא בעצם מחית זיתים משעממת למדי, יחסית למה שהמעדן הזה יכול וצריך להיות, אחיו האדום מכיל יותר מדי שמן, פטה הכבד מוזלף לצלוחית דרך שרוול זילוף ומגיע בצורת שושנה משל היה קרם מרגרינה בקונדיטוריה, וגם נקניק הבית – לא שהוא לא טוב, אבל הוא קצת משעמם.

מנות ראשונות: סלט פנצנלה וקרפצ'יו סינטה. נתחיל בקרפצ'יו – הוא היה בסדר גמור. לא יוצא דופן, אבל טעים, מוגש בנדיבות וטוב. סלט הפנצנלה, לעומת זאת, כשל לחלוטין וחטא בכל מה שסלטי קפולסקי או מנות יוטבתה בעיר חטאו בו אי אז בשנות השמונים – הוא היה גדול מדי, הכיל כמות בלתי מוסברת של עלי בייבי (שאינם שייכים למתכון המקורי כלל), נבנה על קרוטונים במקום על קרעי לחם לא טרי, תובל באופן חיוור, כלל עגבניות שרי במקום עגבניות גדולות ובשרניות, אירח בתוכו קוביות גבינה מלוחה שבכלל באו מסיפור אחר, לא הכיל מספיק בצל ובקיצור – היה סלט ירקות נחמד אבל לגמרי לא פנצנלה.

וזה מוזר: למה להתעקש לקרוא למנות בשמות שפשוט אין להן זיקה אליהם? זה כמו להגיש מנה טובה של חזה עוף מאודה ברוטב ג'ינג'ר ולקרוא לה "סטייק אנטריקוט ברוטב יין אדום". אף אחד לא היה מעלה בדעתו ב'רובינשטיין' לעשות דבר כזה לאנטריקוט, אז למה לפנצנלה כן?

מנות עיקריות: נתח פריים-ריב של חצי קילו על הגריל וקדירת חרס ובה תבשיל בקר, חומוס ופול. הפריים-ריב ניצח והיה טעים ועשוי מידיום כמו שהובטח. לא להיבהל מהמשקל – רובו נובע מהעצם שבנתח, אבל גם ככה מדובר במנה גדולה, עסיסית וצוהלת של בשר. תבשיל הבקר היה מלבב פחות וטעים פחות. דווקא לא קשה לעשות תבשילי בשר טובים – בישול ארוך ביין הופך כמעט כל בשר למעדן ועושה טוב לירקות שבקדירה, אבל כאן משהו לא עבד. שוב – זה לא שזה היה גרוע. בכלל לא. אבל זה היה, איך לומר, נחמד. ומי רוצה אוכל נחמד?

דווקא בקינוח הגיעה הפתעה – בר אגוזים, מעין עוגת מוס עשירה ומזוגגת בקרם שוקולד, התגלתה כטעימה מאוד ונאכלה עד תום. יחד עם שני אספרסו ובקבוק שרדונה רקנטי הסתכם החשבון ב-422 ₪ (צריך לקחת בחשבון שהפריים-ריב לבדו תרם לסכום 130 ₪ ושהשרדונה של רקנטי תרם עוד 105 ₪, כדי להבין שאם לא משתוללים דווקא עם המנות היקרות, 'רובינשטיין' היא דווקא מקום זול יחסית).

ומה המסקנות? העיצוב כיפי, הגישה מקצועית לעילא, השירות מצוין, המחיר סביר בהחלט, אבל האוכל, בינתיים, לא מצדיק נסיעה במיוחד לסביוני איקאה. 

ועוד משהו:
א-פרופו יינות ב-105 ₪, האם טעמתם את יין חרוצים – המותג הפרטי של מסעדת 'קופי בר' בתל אביב (השואב את שמו מרחוב יד חרוצים בו שוכנת המסעדה)? מדובר בקברנה סוביניון מצוין (105 ₪ לבקבוק) שגודל, נבצר ונעשה על ידי צוות המסעדה, בהנחייתו של האחראי על האלכוהול במסעדה, בחור צעיר, צנוע, ידען ומוכשר כמו שד בשם עופר פורת.

אתם חייבים לעצמכם טעימה של היין הזה. הוא כל מה שטוב, טעים, עז, מקורי ומוצלח ביין ישראלי והוא פשוט נוסך אופטימיות בלב. איזה כיף שיש מצוינות כזאת ויצירתיות כזאת ממש מתחת לאף. שיחקנו אותה.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי