מי בא לדדה

האושר שבלמצוא מסעדות משפחתיות קטנות בפרברים גדול וידוע. אני חושב שמה שעושה לנו את זה, מעבר לאוכל, כמובן, הוא האהבה. בעידן של צפרות, הרברט סמואליות ומועדוני קצינים, כשפתיחת מסעדה אפנתית היא מיזם מסדר גודל השמור לקונגלומרטים בלבד, האנושיות, החום והאהבה קצת הולכים לאיבוד. והרי מדובר בחלק כל כך חשוב מהחוויה.

עכשיו, לא שחלילה יש לי משהו נגד המסעדות הגדולות והמושקעות ששמותיהן צוינו מעלה – אני רק בעדן. ובכל זאת, לפעמים נחמד לראות מבט של גאווה בעיני המלצרית המגישה לך את האוכל, או לראות את הטבח מציץ לחדר האוכל, מנגב את ידיו במגבת מטבח (הוא משמש גם שוטף כלים) ובודק בדאגה אם מישהו השאיר משהו בצלחת.

'דדה' (הוגים את זה Deda), מסעדת גרוזינית בכיכר נוח בגבעתיים, היא בדיוק מקום כזה: תחובה אי שם בין סניף בנק לתחנת אוטובוס בעיר מנומנמת, אין לה יותר מדי יומרות להפוך את גוש דן על פיו, אבל יש לה, בהחלט יש לה, גאווה ואהבה. משמעות השם 'דדה' בגרוזינית היא "של אמא". "ומה יותר טוב מזה?" שואל התפריט, וצודק. האוכל במסעדה האמורה אינו מצויץ, אינו מעוצב, אינו מתיימר – הוא פשוט וטעים וחם וניכר בו שהוא בא ממורשת מפוארת ונכבדה של בישול.

נכון, זו אינה המסעדה הגרוזינית הראשונה בארץ וודאי שלא המפורסמת ביותר. קדמה לה ומאפילה עליה מסעדת 'ננוצ'קה' התל אביבית שהיא מקום מופתי ופלאי בסדר גודל עולמי, נוטפת מקוריות, טעם, אהבת אדם, חן ויצירתיות. עם השנים למדנו להכיר את הפחאלי, מרק החרצ'ו, החבזלי והצ'יבוריקי בעיקר בזכות ננה שרייר ופלנגת הטבחיות הגרוזיניות שלה. עכשיו מתברר שאפשר להשיג את זה בעוד מקומות – אמנם בלי העיצוב המטורלל, בלי הבוהמיות הלא מתאמצת ובלי האלטרנטיביות המלבבת של ננוצ'קה, אבל בהחלט עם חן משלו.

דדה היא מקום פשוט. עיקר האפקט נובע מההפתעה שבלמצוא אותו: תושבי גבעתיים אינם מורגלים במסעדות ברחובותיהם. אחר כך, כשמתיישבים, מגלים שהשירות נפלא, אדיב וידעני, וששורה על המקום איזו לוקאל פטריוטיות גרוזינית מכמירת לב: מתעקשים שתטעם את הגרסה הגרוזינית (הקטלנית מאוד) של הוודקה, מבררים למה לא גמרת מהצלחת ומספרים לך בהשתאות מהולה בגאווה על לקוח שאכל לבדו חמישים חינקאלי (כיסוני בצק ממולאים בבשר כבש).

בין לבין מגישים לך אוכל, שרובו טעים. אין טעם לחזור על שמות המנות, שהרי הדעת המקומית אינה בנויה לאגור בזיכרון שמות כמו צ'רצחלה, פלוב וצ'קפולי, למרות שכדאי מאוד לזכור אותם, כי כל אחד מהם פותח דלת סתרים למטבח מפואר, עשיר וססגוני. הטענה היחידה שיש לי כלפי דדה (ואגב, גם כלפי ננוצ'קה), היא שלעיתים נראה שהבשר המשמש את המסעדות להכנת המנות אינו מאיכות מספקת – לא מקולקל, חלילה, אבל כזה שקונים בזול בסופר. זה פחות מורגש באגף הכיסונים – אלה ממולאים בבשר קצוץ, אבל במרק החרצ'ו של ננוצ'קה (הקבועים מכנים אותו "מרק שחור") ובמרק הבורשט של דדה, כמו גם במנת הפלוב של דדה, נתחי הבשר נוטים לכיוון הסחוסי, הסיבי והקשה וחבל שכך.

עוד מעקש גרוזיני הנוכח בשתי המסעדות הוא היין הגרוזיני, שמהווה מקור גדול לגאווה מקומית. אני לא בטוח שאני שותף להתלהבות הזאת. ניסיתי את הזולים וניסיתי את היקרים ומסקנתי העגמומית היא שתעשיית היין של גרוזיה מדשדשת היכן שיקבי כרמל מזרחי דשדשו בשנות השבעים המוקדמות. שומר נפשו ולשונו ידבק ביינות ישראליים.

אבל זה באמת לא העיקר. יש כל כך הרבה מנות מוצלחות בשתי המסעדות האלה, וכל כך הרבה שמחה, חן ומקוריות, שהזמנה סלקטיבית מהתפריט יכולה להוות פתרון קל ונוח ובא לציון (ולטיביליסי) גואל. ומילה אחרונה על הקינוחים: הקלאסיקה הגרוזינית היא כמובן הצ'רצ'חלה – מעין נקניקייה אדומה העשויה מיין מתוק ואגוזי מלך. זה טעים פחד ויש לזה מראה מבעית של סלמי. מאד מאד מומלץ להזמין צ'רצ'חלה בשתי המסעדות, וכדאי לזכור שזו של ננוצ'קה עשויה טוב יותר – רכה יותר, עסיסית יותר ופוליאתילנית פחות. אבל גם זו של דדה טעימה, ובהחלט מצדיקה נסיעה מיוחדת לכיכר נוח בגבעתיים.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי