יש בו ילדים כמוך וכמוני

היו ימים בהם גרתי באחת הסמטאות החביבות ביותר שאפשר למצוא בתל אביב, אי שם בצפון דיזינגוף. היו אלה זמנים אחרים, זמנים בהם דירת שני חדרים עלתה רק 550 דולר, ובשכונה הקטנה הזו היו אמנם הרבה חנויות בגדים, אבל בשביל דרינק הגון נאלצת לנדוד עם הציפורים דרומה. זה באמת היה מזמן. מאז, שכר דירה של 500 דולר לא מאפשר יותר ממגורים בארגז קרטון בגודל בינוני וברחוב דיזינגוף התחילו לצוץ אט-אט מקומות בילוי ליליים. השכונה אולי זכתה סוף סוף לחיי לילה משלה, אבל (וזה אבל גדול) רב הברים של דיזינגוף לא נעימים כל כך למי שמחפש להתענג על בירה של סוף יום באופן נטול מניירות מיותרות כשהוא לבוש בטרנינג ישן וכפכפים. עקשנים כתמיד, לא הסכמנו להתפשר על הנוחות והאווירה ובביקורי החברים שנשארו נאמנים לצפון הישן, המשכנו לנדוד דרומה בחיפוש אחר משקה לילי טוב.

ביום רביעי האחרון התקשר אליי אחד מנציגי החבורה האחרונים ברחוב ובישר נרגש - התחממות גלובלית או לא, כבר לא צריך לנדוד, מצאתי לך את השכונתי שתמיד רצית שיהיה בפינה ולא היה. כמו תמיד הדברים הללו מופיעים רק אחרי שאתה עוזב, אבל מה לא עושים בשביל למלא חסך של שנים. כבר באותו ערב יצאנו לדרינק מוקדם ב"מייט" (המקום פתוח מ-16:00 ועד הלקוח האחרון).

בפתח הבר הכרנו את ההוגה והמייסד, ארז, שלו אהבה אחת עיקרית - ויסקי, ושלוש מנטרות שהן הבסיס לכל שכונתי טוב: (א) מוזיקה ברמת ווליום המאפשרת שיחה; (ב) תאורה שמאפשרת לראות אבל בעמעום מסוים; ו-(ג) הדלתות תמיד פתוחות לכולם (מעל 25 כמובן... בכל זאת). הרוח הבריטית ניכרת במקום - זה בדיוק כמו הפאב האנגלי שהייתם מצפים למצוא בפינת רחובכם, אם נגיד היה זה קמדן ולא דיזינגוף. כמו בשכונתי אמיתי, כולם מכירים את כולם ונדמה שיצעקו "נורם" כשהדלת תיפתח. המוזיקה היא גם של המקומיים, חברים מוזיקאים שמדג'ים רוק אלטרנטיבי, רוק קלאסי ופאנק. במקום בר רחב, שולחן ביליארד, לאונג' ושולחן אבירים גבוה ורחב למי שאוהבים לצאת בחבורות גדולות או מרגיש חובה להזמין לדרינק את כל החבר'ה שהיו איתם בפלוגה.

הצוות במייט, כראוי לבר שכונתי, נטול פוזה לחלוטין וחביב להפליא. כיף לקבל את הבירה עם חיוך במקום בהבעת חשיבות עצמית. ואם כבר פתחנו את עניין הצוות - בנות, המייט מתחשב גם בכן. אמנם הוא משדר משחקי ספורט על מסך גדול, אבל מצד שני, אם תראו את הברמנים שעובדים כאן לא ממש יהיה לכן אכפת שהבחור שלכן בוהה בכדור.

ולעניינים שלשמם התכנסנו - אהבתו של ארז לוויסקי גובלת באובססיה קלה ויש מעל ל-80 סוגים בבר. כמה מהם נדירים למדי ועד כמה שאני יודעת אי אפשר לשתות אותם באף מקום בעיר. אם אתם חולקים את האובססיה עם ארז, תרשו לי לשמח אתכם עם לגולין 16- מהדורה מוגבלת (98 ₪ לכוס) ואברלאו אבונאר (סקוטי, סינגל מאלט, 60 אחוז אלכוהול ו-74 ₪ לכוס). כראוי לאובססיבי אמיתי הוא רואה בעידוד שתיית הוויסקי משימה מיסיונרית של ממש וייסד את המנהג של "ויסקי החודש". כל חודש שני סוגי ויסקי במחיר מוזל. עד סוף נובמבר למשל, תוכלו לשתות בושמילס ב-26 ₪ ובלקבוש ב-34 ₪.

לכאלה שאינם יודעי דבר בוויסקי, מציע המייט מגוון רחב של סוגי בירה שמוגשות בדרך הבריטית המסורתית: שניט - 270 מ"ל ופיינט - 420 מ"ל. לצד הבירות הרגילות תוכלו למצוא בירות מיוחדות כמו בירה בטעם דובדבנים ובירות קלאסיות לא הכי מוכרות כמו אמרצו (28 ₪ לפיינט).

אמנם האלכוהול זה העיקר, אבל שכונתי שבאמת רוצה לפנק את השכנים שלו חייב לספק גם נשנוש הוגן למשתכר. אמנם מטבח אין, אבל יש נשנושים קטנים שהפתיעו לגמרי ברמתם, במיוחד לאור הסטנדרט הנמוך של רב מאכלי הברים שסומכים על חוש הטעם המעורער של השיכור המצוי: קרפצ'יו מעולה מפילה בקר עם פרמזן אמיתי (38 ₪), פטה כבד עם ריבת אגסים ביתית (28 ₪), עלי גפן ממולאים שלא היו מביישים כל אמא בלקנית (16 ₪) וחציל קלוי על טחינה לימונית (22 ₪). גם בעניין הפשוט של הלחם מדובר בהשקעה - מאפיה ביתית שנקראת 'לחם עומרים' ונותנת פייט הוגן לכל מאפיות הגורמה בעיר.

אם לסכם ברוח המקום, בצורה ישרה ועניינית, אז במידה ואתם אוהבים לשתות במקום ביתי, שכונתי, בלי פוזה מיותרת, שמשקיע באלכוהול שלו ואפילו בנשנושים, או לחילופין, אם אתם מחפשים בית - זה המקום בשבילכם, והגיע הזמן שיהיה כזה מקום גם בצפון הישן. ואגב, למי שכבר התאהב ורוצה לחגוג יומולדת עם המקום, ב-16 בנובמבר בשעה 16:00 הוא חוגג שנתיים עם הרבה אלכוהול ומוזיקה טובה.

*הכותבת היתה אורחת המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי