ליבי במזרח (אירופה)

פתאום, באמצע הצהריים, כשהשמש בזניט ואתה כבר בסתיו חייך, תוקף אותך חשק עז לקוסטיצה. זה לא עניין רציונאלי, ואני חייב להבהיר שגם לא בהכרח ניאנדרטלי: זה לא רק קוסטיצה (צלע חזיר מבושלת ומעושנת קלות, פרוסה למלבנים) שפתאום מדגדגת לי בחישקוקים. זה יכול להיות גם מרק עגבניות של 'מפגש רקפת' ברמת גן או צימעס, אם רק הייתה מסעדה שמגישה צימעס כמו שצריך, או אפילו העלזלע. מה שכן, אני חושד שהחשקים הפראיים האלה מתועלים רק לאוכל מזרח אירופי. לא ברור לי למה.

מכל מקום, קפיצה קטנה לדאון טאון חיפה ואני ב'מעיין הבירה', מוסד בקנה מידה ארצי, בית חרושת נושן לנקניקים שהפך למסעדת פועלים שהפכה לאבן שואבת (שלא לומר אבן השתייה). צריך לבוא לכאן במצב רוח מסוים, עם עדיפות להתקף נוסטלגיה רומני, חיפני, או קוסטיצני. אני גם אסביר למה: אם באים סתם, המקום עלול להיראות קצת מג'וייף. שורה עליו איזה בלגן עולמי, שלא לומר ברדק אטומי, הוא מגובב, די רועש וכשאתה שואל "מותר לעשן כאן?", צועקים לך מהשולחן הסמוך "חסר לך שלא!".

כך שבהלך רוח לא נכון, ביקור במעיין הבירה עלול לעורר את בלוטות הציקצוק והצדקנות ולהוביל אותך למסקנה (הנכונה מאוד, אגב) שהמקום אינו עומד בסטנדרטים של המאה העשרים ואחת. ועתה, גבירותי ורבותי, הבה נשים פס על הסטנדרטים ונלך על הנשמה: כיף שם, שחבל על הזמן.

כי מעיין הבירה הוא מקום עם אופי. אם יש לך שכל או ססמוגרף של חשקים, ואתה יכול לחזות שבוע מראש את מאווייך, אפשר להזמין שם ארנבות מעושנות או חזרזירים מעושנים. אבל זה רק בהזמנה מראש. לעומת זאת, קישקע יש שם תמיד (בלי קשר לטשולנט של סופי השבוע), וכך גם כבד קצוץ, רגל קרושה (שאלוהים ישמור אותי, בזה אני לא נוגע), איקרה, קרפלך וכמובן, נזר הבריאה (אלוהים, אם אתה קיים בגרסה החרדית – סליחה): הקוסטיצה.

לא הכל אחיד באיכותו. הקרפלך, למשל, לא מי יודע מה. אמנם כמו על סקס או פיצה, גם עליהם חל הכלל הגורס "אפילו כשזה רע, זה טוב", ועדיין, בגרסת מעיין הבירה הקרפלך מעט אנמיים מדי והבצל שמעליהם מעט שרוף מדי (ואני דווקא אוהב שמטגנים בצל עד רגע לפני צאת נשמתו, אבל רק רגע לפני). הכבד הקצוץ טוב יותר, אם כי הוא מהזן המשחתי ולא מהזן הקצוץ. אין דבר, יחד עם תועפות של בצל טרי קצוץ, מועמס על פרוסות עבות של לחם אחיד, הוא מזור לנפש.

ויש כמובן הצלחות בינלאומיות: הקוסטיצה, אותם מלבנים לבנים של אושר, פשוט דגולה. אפשר לנסות אותה עם מחית השום הרומנית, עם החזרת הסגולה, עם הכרוב הכבוש וגם סתם, כמו שהיא, כדי לא להסתיר את הטעם. בכל גרסה היא מעולה. הגולאש המקומי מוצלח הרבה פחות (האמת, הוא פשוט לא מוצלח) ואילו הקבב הרומני טעים, שמן, תוסס מסודה ובעיקר משמש נושאת מטוסים מעולה לתועפות של ממרח שום.

יש עוד הרבה דברים טובים ורעים לומר על מעיין הבירה: למשל שאם יושבים קרוב למטבח (הפתוח), יוצאים עם ריח טיגון שלא ינטוש אותך לשבוע לפחות. או שמאז השיפוץ וההרחבה, השירותים סוף סוף נקיים. או שאין בארץ מסעדה שעושה יותר כבוד לשום. או שמבחר הבירות מהחבית (שש עשרה, בפעם האחרונה שמישהו ספר) ראוי לכל דבר שבח והלל (שימו לב לבירה הגרמנית העכורה והמשובחת מאוד). או שכמה נחמד להגיע למקום משפחתי – הן ברמה של התפעול (ההורים מנהלים, הבן מטבח, הבת ממלצרת) והן ברמה של התחושה הכללית (שיחות נקשרות בין השולחנות, לעיתים גם ברמה של צעקות לחדר הסמוך, וזה מקסים). מכל מקום, המסקנה פשוטה וברורה: כשבא לך מקום אמיתי, עם נשמה, עם שמחת חיים רומנית יוקדת, בלי פינפונים וטירחונים של סטייל ועם אוכל של פעם, זה המקום.

ועוד משהו:
אם אתם כבר בחיפה וברומניה, נא לא לשכוח את גלידה יונק מרחוב קיבוץ גלויות 23 – לא פחות רומנית, לא פחות אסלית, כן פחות צפופה וקולנית – גם המסעדה הזאת מזכירה ימים נשכחים ופועליים שבהם חיפה היתה אדומה ומסעדות היו גדולות, פשוטות, ישירות ושמחות. גם כאן יש הרבה גאווה מקומית ובעל בית שעושה הכל כדי לשמור על הקיים ולא לשנות דבר. אבל כאן אין קוסטיצה.

קפה גלידה יונק - מסעדה רומנית
קיבוץ גלויות 23, חיפה, 04-8667929

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי