הכל בגלל מסמר קטן

כמה פעמים יצא לכם לאכול בשולחן ליד אלוהים, ועוד רגע לפני יום כיפור? תודו שמדובר בשיחוק, אם כי במקרה שלי, מה לעשות, היה השיחוק מהול בעגמת נפש. מעשה שהיה כך היה: ישבתי לפי תומי לאכול ארוחת ערב במסעדת 'לילית' שבבית אסיה בתל אביב, מסעדה שתמיד שווה לחזור ולבקר בה משום שבאמת קורים דברים במטבחה המשתנה תדיר. פעם היא היתה חלבית-דגיגית, עכשיו היא בשרית-פסטאית ועדיין, אין תפריטי שלשום כמנות המחר – מדי כמה שבועות מוכנסים חידושים וגיוונים לתפריט המרתק תמיד.

טוב, הריני אוכל להנאתי, כשלפתע אני נושא עיניים לקיר שלצידי, המעוטר בתחריט מעניין ומגלה שאת התחריט עשה לא אחר מאשר אלוהים. כן, אלוהים! ובאנגלית: God. לפחות ככה חתום האמן על התחריט (למטה מצד שמאל): God Ullman. מצמצתי, ניקיתי את המשקפיים בשולי הטי-שירט, שפשפתי את עיני שכהו מזוקן והבטתי שוב: God. שכה אני אחיה.

ברור שזה גד אולמן, אבל שווה לסור במיוחד לבית אסיה כדי לראות שלפחות בתחריט האמור הוא חתם God. ומה שעוד שווה לראות (ושבאמת לא אופייני למקום תרבותי ומוצלח כמו לילית) זה שמישהו תקע באמצע התחריט מסמר, כדי לתלות עליו תמונה. מסמר! באמצע, ממש כמו פרונקל. בהתחלה הייתי כל כך מזועזע, שהחלטתי שזה בטח חלק מושגי מהיצירה. אבל לא, מבט אל הקיר שממול מגלה שגם שם יש תחריט של אלוהים אולמן, עם מסמר ועליו גם תלויה תמונה ממש. מזעזע.

זה עצוב, כי אולמן המסכן הגה את התחריטים האלה במיוחד אחרי השריפה הגדולה בבית צים בתחילת שנות השבעים, כשהתברר ששטיחי הקיר שעיטרו את המקום היו החומר הדליק ששימש כחומר בעירה. אולמן חשב שתחריטי נחושת הם התחכמות אלוהית: אלה לא יבערו. חיש קל הוא ציפה בהם את קירות בית אסיה. הוא לא שיער שיבוא יום ויד ברברית תנעץ בהם מסמרים.

טוב, בואו נחזור לאוכל: לילית, מסעדה שבהחלט יש לה אלוהים (ולכן היא לגמרי כשרה), ממשיכה לצעוד בראש רשימת מסעדות הגורמה הכשרות בארץ. למנה ראשונה הגיעו אספרגוסים בגריל ברוטב קטן של זיתי קלמטה ופירורי לחם וגם ניוקי משובחים ביותר שהשתכשכו בתועפות של רוטב פטריות חום שהיו בו פטריות פורצ'יני, שיטאקי ושמפיניון. בעיקריות היה סטייק טונה טוב, עשוי בדיוק במידה ומוגש עם סלט טעים לתפארת הדיאטה (אגב, העגבניות שבסלט בילו קצת על הגריל, מה שבדרך כלל נראה לי כמעשה מגונה בעגבניה, אבל כאן בלילית, דווקא עבד היטב) והיתה גם (שימו לב!) לאפה עם שווארמה של אנטרקוט, שהיתה נהדרת. מדי פעם, כשבא לך שווארמה אבל אין לך כוח לחטוף רפורט ליד 'שמש' או להמר על חייך בשווארמיות שאין להן אבא ואמא, כיף שיש גרסת דיזיינר למנה הברוטאלית הזו. ב'לילית' עושים את זה נהדר.

באופן כללי אני נגד קינוחים במסעדות בשריות כשרות, שהרי סלט פירות או סורבה הם קצת נפילת מתח, ואילו כל המוסים הצמחונים הם מוות ידוע מראש, אז פשוט דילגתי על הפרק העצוב הזה וכך יצאתי מהמסעדה עם מסמר בלב, יראת אלוהים, בטן שבעה וחשבון זוגי של 322 ₪ (כולל כוסית יין וכוס משקה האלים, הלא הוא דיאט ספרייט).

ועוד משהו:
כוסמין הוא אחד משמות העצם הגרועים ביותר בשפה העברית. יותר גרוע מפינקוס, יותר גרוע מפינס, לא פחות גרוע מלוקוס. מדובר בשמו של דגן שחביב במיוחד על שיינקינאיות נוירוטיות שכל הזמן קר להן ושנוטות להסתובב עם משקפי שמש (וגרוע מזה: כובעים) בחללים סגורים, ולפתח מערכות יחסים משמעותיות עם החתול שלהן. קמח הכוסמין נחשב לבעל סגולות בריאותיות ואנטי-אלרגניות רבות ולכן, כמה מוזר למצוא אותו דווקא במקום שהוא, איך לומר, טייק-אוף על מזללת ערסים במקסיקו.

טוב, לא ממש למצוא אותו במקום – רק בתפריט. סרווסרייה מריה ויולטה, תושבת חדשה יחסית במתחם רחוב הארבעה בתל אביב, ממש מול הסינמטק שמצמיח ממש בימים אלה אגף חדש (כמה אולמות צריך כדי להקרין בהם סרטים צ'כיים קטנים, למען השם?), היא מקום נחמד המתמחה בהגשת בירה בכוסות קטנות מאוד וקרות מאוד, ופיצות שהמקום טוען בחום שהן פוקאצ'ות.

התפריט מאפשר לך לבחור גם בפוקאצ'ות על בסיס קמח כוסמין (רק כשיש, מודיע התפריט בהיסוס) ושלושה ניסיונות שונים גילו שבדרך כלל אין. ניחא. גם פוקאצ'ה על בסיס קמח רגיל זה דבר טעים (ויש הגורסים: טעים יותר מגרסת הכוסמין), והסרווסרייה נטולת היומרות היא מקום נחמד שודאי אין כל סיבה להגיע אליו במיוחד, אבל אם באת לסינמטק וגילית שכל הכרטיסים במחווה להאל הארטלי נמכרו, תמיד תוכל לברך את עצמך על מזלך הטוב ולהתנחם בפיצה (סליחה, פוקאצ'ה) ובירה במחיר זול ובאווירה צוהלת.

סרביסריה מריה ויולט
רח' הארבעה 2, תל אביב, 077-4306090

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי