עיין ערך 'ניג'ס' (במלעיל)

יום אחד, כשיהיה לי זמן, אתפנה מן הסתם לכתוב את הבלוג שכל כך מתאים לי לכתוב: מיומנו של נודניק. מה אני יכול לעשות – כך ברא אותי האל: ניג'ס עם תעודות. קחו למשל את מסעדת 'דלאל' (או 'הדלאל' כפי שמכנה אותה צוותה), שהחליפה את הרברט סמואל בנשיאת התואר "המסעדה הכי מדוברת שעוד לא נפתחה" ושסוף סוף נפתחה בנוה צדק בתל אביב: שיפוץ מרהיב, אג'נדה מקומית מרגשת, שף שכולנו חיכינו לו (גולן גורפינקל), מיקום מגניב, אוכל מקומי, מה לא.
כן, אבל מה אומר השם?
"דלאל זה שפע", מספק הצוות הסבר ממותג, והנודניק יוצא לחפש.
ובכן, לפי מילון אילון-שנער (ערבי-עברי): "דלאל – התחטאות, התפנקות, חוצפה כלפי פלוני הנובעת מביטחון באהבתו, התגנדרות". אם נתייחס למילה דלאל כשם תואר ולא שם עצם, מדובר ב"מתווך, סרסור, כרוז (במכירה פומבית)".
לפי מילון  ור (ערבי-אנגלי): "דלאל – גאוותנות, קוקטיות, התחטאות, פינוק".
לפי מילון אלמונג'יד (ערבי-ערבי): "א-דלאל – כבוד ויקר, הדרת פנים, התנהגות מלאת רצינות ומעוררת כבוד והערצה".
ואילו לפי מילון קוג'מן (עברי-ערבי), המילה "שפע" אינה מתורגמת ל"דלאל".
ואני שואל:
א. מה זה דלאל?
ב. מה יהיה?!

מה שמדאיג אותי אינו האוכל בדלאל (תיכף נגיע גם להיבט הזה של המסעדה החדשה) ולא העיצוב ולא המחיר. מה שמדאיג אותי הוא שהממתגים שוב סיבכו אותנו בסוגיה שאינה לפי יכולתנו (וראו מסעדות בעלות שמות אניגמטיים כמו צ'ימיצ'נגה, צפרה, זוזוברה וגו').

טוב, ועכשיו לעיקר: דלאל (שאינה קשורה בשום דרך למרכז סוזן דלל) שוכנת בשכונת נוה צדק על רחוב שבזי. דווקא יש לא מעט חניה בסביבה והמנהג של המקומיים העתיקים (אלה שעוד לא מכרו לקבלנים) לגבות ממך פרוטקשן בעבור "שמירה על הרכב" רק מוסיף נופך קולומביאני לחוויה.

המבנה המשופץ למשעי כולל כמה חללים מרובי לבני סיליקט, פטיו חמוד, חצר קדמית מלבבת, גגות רעפים חשופים, בר בעל עיצוב חמוד במיוחד (שימו לב למקררי היינות המוארים מאחור) ובאופן כללי – ככה תל אביב חולמת להיראות. מין סגנון נון-שלנטי אך מוקפד, זרוק אך מאופק, זול אך יקר וכיוצא בזה אוקסימורונים.

האוכל שם דגש על תוצרת מקומית ומנות פשוטות ואהובות: עופות אורגניים (שניצל או צרוב במחבת), שרימפס פריכים (מנה קצת מקושקשת לטעמי), שקשוקה טעימה, המבורגרונים בשלוש דרכים, סלט קיסר בלתי נמנע (וטעים) סלט מצוין של הדרים, חסה ועשבי תיבול (גם תאנה וגבינת עיזים הסתננו פנימה) סלט יווני חמוד, כמה דגים וכמובן חציל בגריל. בקיצור – תפריט כל-ישראלי משודרג ועליו מפוזר אבק כוכבים מבית היוצר של גורפינקל.

התפריט לחלוטין לא יומרני וזה כיף. כל אחד יתחבר כאן למשהו, תמיד תהיה הפתעה כלשהיא בביצוע וכשההפתעה אינה מופרכת או עמוסה מדי, זה עובד היטב. גם בקינוחים יש כיף מקומי כמו כנאפה ביתית בסירופ ורדים עדין מתוצרת בית, שלידה מוגש סלט עלי ורדים (אני קצת חושש שמדובר בוורדים מרוססים בהתחשב בזה שלפי עדות הצוות הם נקנים בשוק הכרמל, אבל אולי אני טועה), ויש גם מנה של בלינצ'ס בפרשנות אישית ולא מתוקה מדי – חמד של מנה.

יחד עם שירות יעיל ולבבי, תפריט יינות מעניין ונרחב למדי (שמישהו יוריד כבר את המחירים הרצחניים של שאטו גולן!) וקהל ססגוני להפליא, נראה שדלאל מסתמנת כמסעדה החמה ביותר של שלהי הקיץ. או-טו-טו פותחים שם מאפייה ומתחם אירועים ואז בכלל יהיה שמח. ארוחה מלאה ליחיד תעלה 120-150 ₪.

ועוד משהו:
הפתגם הארגנטינאי המריר אומר "אם היינו רבים, גם הסבתא ילדה". ובהיקש למציאות הקולינארית המקומית: אם חסרו לנו מקומות ממותגים, הנה המיתוג הגיע גם לשווארמה. 'מוסטאש', שווארמייה חדשה בדרך בגין בתל אביב, שמה לעצמה למטרה "לשנות ולמתג את הרגלי אכילת השווארמה" (כך אמר לי בעל הבית במו פיו).

עד כמה שזה נשמע מעצבן, בעצם מדובר ברעיון חיובי לגמרי: למה לעמוד ולהזיע בפינות רחוב מפויחות? למה לא לשבת כמו בן אדם ולאכול שווארמה במיזוג? ולמה שלשווארמיה לא יהיה שם לוע"זי שבלעדיו אין קיום לשום טרנד ו/או אפנה בת חלוף?

בבקשה: 'מוסטאש' מעוצבת, ממוזגת ומפונפנת כמו מיזם הייטק. נעים וקריר שם, יש שלושה עמודי שווארמה לבחירה (כבש, פרגיות ומעורב) ומי שרוצה לחסוך קלוריות יכול לקבל את השווארמה בצלחת במקום בפיתה (מצד שני, אפשר גם בטורטיה במקום בפיתה, כך שהלבטים רבים). יש גם סלטים חופשי בצלוחית זערורית וצ'יפס צנומים בנוסח מקדונלדס, מנה עולה כ-35 ₪ ובסך הכל יש פה חידוש מבורך: במו עיני ראיתי נשים מן היישוב יושבות ותוקעות שווארמה במיזוג, מה שמהווה גיוון מרענן מאוד לנוף חריצי-התחת השעירים המקובל בשווארמיות מן השורה.

דלאל
סמטת כי"ח 1, נווה צדק, תל אביב
טלפון: 03-5109292

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי