שטרק לראשות העירייה

מאז הניינטיז אני חסידה שוטה של אורי שטרק. האיש עיצב את כל דפוסי הבילוי שלי בשנים בהן הייתי נערה פותה ורזה שכל מה שעניין אותה זה רחבות ריקודים ורצוי שיהיו משובחות. באותן שנים ידעתי שאם הוא עושה מסיבה כדאי להיות בה. מאז שנינו התבגרנו, פנינו לדרכים שונות, אבל כששמעתי שאורי פותח מקום חדש, צצה בתוכי אותה נערה עליזה ומיד שמתי פעמי אל הלה לה לנד שבבעלותו.

באוגוסט המזרח תיכוני שום דבר לא מנצח את הים ואת מה שיש לו להציע. שימו קיוסק שמוכר צ'יפס עבש במחיר מופקע על חוף הים ותראו את הקליינטורה זורמת בהמוניה, אבל בין לה לה לנד ואותו קיוסק שהזכרתי אין קשר. הכתבה הזאת אמורה להיות כתבה שמתארת את הבילוי שלי על הבר במקום, אומר זאת כך. למקום יש אחלה בר והוא אפילו ממוזג במיוחד לכאלה שגודלו על ידי פינגווינים, אבל מי שמגיע עד לחוף כדי לשבת עם הגב לים, ראוי מבחינתי לטיפול אצל רופא מומחה למחלות נפש. ובכן, אחרי שסרקנו את הבר וראינו כמה יפה הוא מעוצב ואיזה חתיך הברמן ירדנו לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב – לרבוץ על החוף.

פתחנו בחציל קלוי בטחינה ונקניקיות חריפות. הנקניקיות היו מעולות, חריפות אבל במידה שעדיין אפשר לדבר אחר כך בלי לרצות לכבות את הפה בחול. הן היו מושלמות עם בירה מהחבית שהזמנו והוספנו גם ערק אשכוליות, משקה קיצי אולטימטיבי. החציל הגיע עשוי במידה הנכונה והטחינה שהתלוותה אליו היתה דומיננטית, אבל לא שתלטנית. סיימנו את הראשונות וקפצנו להתרעננות במים שהיו צלולים ונעימים, אבל מה לא צלול ונעים אחרי מידה נכונה של ערק. 

לעיקריות בחרנו מנה של קלמארי מטוגנים, ומנה של סלט יווני. הירקות בסלט היו טריים, וזה דבר שאינו מובן מאליו בכל הנוגע למקומות על שפת הים והגיעו עם פטה מצוינת בכמות נדיבה. מנת הקלמארי המטוגנים היתה ע-נ-קית ויכלה בשקט להספיק לשני אנשים או שלושה שבאו קצת לנשנש. הטבעות היו פריכות וספוגות בשמן. טעם של ים על שפת הים. שלמות. ליווינו אותן בשתי כוסות שרדונה של גמלא שהגיעו קרות ונעימות.

קינחנו באבטיח, מנה שלמרבה ההפתעה נעלמה מהתפריט של רוב המסעדות בתל אביב מסיבות של עודף תחכום. שוב הגיע מנה ענקית של אבטיח קר וטעים. נותרנו מפוצצים. נזכרתי למה פעם רציתי שאורי שטארק יהיה ראש העיר שלי, למה לא בעצם?

*הכותבת היתה אורחת המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי