ביקורת חריפה

בשני דברים ידועה אדווה שותפתי לעבודה, הראשון והבולט הוא כישורי הקונדיטוריה המשובחים שלה ששמם יצא למרחוק והשני הוא הסיכוי האפסי להוציא ממנה מילה טובה. במיוחד כשמדובר באוכל. כולם בעבודה מדקלמים את סיפוריה ההרואיים על החזרת מנות והלבנת פני השפים בכל מסעדות היוקרה בעיר הגדולה, במשך שנה וחצי של עבודה משותפת הצלחתי להתחמק ולמנוע מעצמי את הפדיחה. אתמול יצא כך שבמסגרת העבודה נקלענו לאשדוד בשעת ערב של אמצע השבוע. בתחילה זה נראה כמו הזדמנות פז לברוח קצת משעות הפקקים, אלא שמופע חינם של גליקריה, התראה על מחבל בעיר ורמזור מקולקל גרמו לי לפנטז בערגה על הפקקון באיילון. יותר משעה עמדנו עד שהגענו ללוצ'נה הנעימה שבמושב אמונים, רצוצים ומורעבים ברמות על.

התיישבנו בשולחן צדדי ועוד לפני שהספקתי להגיד: "מה עבר בראש למי שהחליט לפתוח מסעדה במקום הנידח הזה?" הגיעה לשולחננו עדי המלצרית, יפה כמו שרק בפרובינציות נטולות המניירות והפוזה אפשר למצוא, ובידה תפריטים. פתחנו במרטיני רוסו לגברת שמולי ושליש גולדסטאר מהחבית בשבילי, רק כדי לסדר קצת את הראש. הראש הסתדר ואנחנו התפנינו מנטלית להעיף מבט בוחן סביבנו. המקום, שעבר באחרונה ר-דקורציה והרחבה משמעותית, מעוצב היטב ומצליח לפחות ויזואלית לשוות אווירה איטלקית אינטימית ואותנטית. באשר לאוכל? מיד תגלו.

לראשונות לוצ'אנה קפרזה אישית וחריפה בשבילי (גרסה מקומית של פלפלים חריפים קלויים על הגריל עם לימונים ואנשובי על מוצרלה באפאלו – 24 ₪) ואנטיפסטי (28 ₪) בשביל מי שמולי. המנה שלי מצוינת אם כי קטנה משמעותית מזו של אדווה, שהאנטיפסטי שלה היה פשוט מעולה. טעמתי מהשמפיניון, מהבטטה, מהבצל ומהקישוא וכל אחד קלע בול. אני מוכן להישבע שראיתי בפניה אכזבה על כך שפשוט אין לה עילה מוצדקת להחזיר את המנה הזו וגם אם היתה מוצאת, לא ממש השארתי לה מה להחזיר שם.

לעיקריות הזמנו מנת קבבוני דג על אטריות עם לימון כבוש ופלפלים אדומים בוערים בשבילי ובשבילה פילה פורל. בסיבוב הזה אני ניצחתי. מנת הדג שלה היתה מכובדת אמנם והחלק החיצוני היה קריספי במידה המעידה על טיגון מדויק, אלא שנעדר ממנה מעט תיבול, כך לפי אדווה. טעמתי ביס, ועוד אחד, ועוד אחד, ואין לי מושג מה היא רוצה. המנה שלי לעומת זאת הצליחה להפיק אפילו ממנה חיוכים וקריאות התפעלות. טוב נו לא להגזים, היה שם חצי חיוך והנהון קל בראש. אני התמוגגתי. השילוב בין הדג לאטריות, ללימון הכבוש ולחריפות ההיסטרית של הפלפלים האדומים השאיר אותי נפעם. מכל המקומות מלאי החשיבות העצמית שאני מבלה בהם כל ערב ברחבי העיר הגדולה, דווקא בתחנת הדלק שבכניסה למושב אמונים נמצאת אחת המנות המפתיעות והמיוחדות שטעמתי לאחרונה.

סיימנו במקיאטו כפול לי, באספרסו לה ובסופלה שוקולד חם לשנינו. לצידו בצלחת נחו גלידת וניל ופלחי מנגו טרי. ביס אחד מהסופלה והקונדיטורית קובעת בנחרצות שהוא בתוצרת בית ולא מהתעשייתיים הנפוצים בהרבה מסעדות. הקינוח לא נפל מהעיקריות ומהראשונות והשלים לנו בדיוק את מה שנדרש כדי לשמור על שפיות אחרי היום הארוך הזה.

סיימנו באמונים ויצאנו בחזרה אל הכרך הגדול. בדרך אדווה החליטה שיש מצב שהיא חוזרת למקום הזה עם בעלה. לאורלי, הבעלים של לוצ'נה, אני מודיע כי זו המחמאה הכי גדולה שהיתה יכולה לקבל.

*הכותב היה אורח המסעדה.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי