אז מי פה המוחמד?

יום שבת, שלוש וחצי אחר הצהריים, צומת עין איברהים, ואדי עארה. כאן, בזמן הלא סביר הזה ובמיקום הבלתי הגיוני בעליל, מתגלה לי סוף סוף מה שחשדתי בו כבר די מזמן: יש אלוהים! ולראיה: טנדר פז'ו עם פנס קדמי שבור יוצא מחניה שנושקת לדלת של מסעדת אלבאבור. בלי לחשוב פעמיים, הרגל על הגז, ניווט קטן ווירטואוזי ואנחנו חונים. עכשיו יש רק עוד מכשול קטן לעבור [קרי: תור של 25 (עשרים וחמישה!!!) איש בכניסה], ואנחנו בפנים.

תאמינו או לא, אפילו התור מחויך. ככה זה כשאתה מחכה למשהו טוב: קל לך להיות נחמד. אתה יודע שתיכף הכול יהיה בסדר, שתיכף יגיע הכיף, שתיכף תגשים חלום וההמתנה, אפילו אם היא קצת מורטת עצבים, היא גם ממותקת. מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומי שהיה גאון (למשל אני), והזמין מקום, ייכנס בלי תור. זהו, אנחנו במסעדת אלבאבור רחבת הידיים וקמורת התקרות, ללא ספק המסעדה הערבית הטובה ביותר בארץ, ובלי שום מקום לוויכוח – אחת מחמש המסעדות הטובות ביותר בארץ.

"אני כמובן משוחד", כתב חוסאם עבאס, הבעלים, בהקדמה ל'טחינה, נענע, צנובר, כבש', הספר שפרסם לא מכבר עם נירה רוסו על הבישול של אלבאבור, "אבל המטבח הערבי הוא הטוב בעולם. יש בו קשר הדוק לאדמה, רבגוניות ועושר עצום, ושימוש נועז ויצירתי בתבלינים". מן הסתם, במקור כתב עבאס את המילים האלה בערבית. מה שמוזר הוא, שאת אותם משפטים עצמם (על המטבח של מחוז סבואה, כמובן), שמעתי גם ממארק ורה, גדול טבחי צרפת נכון לעכשיו, במסעדתו רבת הכוכבים במז'ב.

כי במה ניכר טבח גדול באמת? לא רק בתבונה שלו ובמיומנות, אלא גם (וקודם כל) באהבה שלו לארץ, לעשב שלה, לאוויר שלה, למים שלה, לחומרי הגלם שהיא נותנת לו. וחוסאם עבאס הוא פטריוט ערבי ישראלי, שמבשל בגאווה את התרבות שלו. כן, הוא מכיר כל עשב שצומח בטווח של חמישים קילומטר מכאן. כן, הוא יודע איך לטפל בעכוב כך שיהיה אכיל, בעולש כך שיהיה עדין ובפרפחינה כך שבביקור הבא לא תוותרו עליה.

פתיחת הארוחה באלבאבור היא קרב בין היצר הטוב ליצר הרע. אחרי זיתים (מצוינים) ומלפפונים חמוצים (ככה) והפתעות שאי אפשר לדמיין (גורי מלונים מוחמצים כבר אכלתם?), מגיעה לשולחן תהלוכה אינסופית של מנות פתיחה צמחוניות, שהן, מן הסתם, התפריט הרשמי של גן העדן: לבן עם נתחי פקוס (מלפפון ערבי), עולש מאודה עם בצל מטוגן, כרובית בטחינה, סלט עגבניות בלדי שגורם לך לבכות, לוביה מארץ החלומות, סלט ענקי של ריג'לה, צלחת גדושה של טאבולה, קישואים ממולאים, עלי גפן ממולאים, במיה נהדרת שלא מתנצלת על היותה רירית ונועזת, וכן, גם חומוס טעים וטחינה מוצלחת, אבל הם באמת לא העיקר. הקרב בין היצרים בשיאו: יצר הטוב אומר: "טוב לאכול את הדברים האלה, קח פיתה שטוחה ומתפצפצת מהטאבון ותעמיס". יצר הרע, לעומתו, מודיע ש"רע לוותר על סלט, רע לא לגמור מהצלחת, רע לפספס ולו מנת פתיחה אחת".

כך או כך, אתה מנצח בקרב אבל מפסיד במערכה. כי כשמגיע השלב להתפנות לבשרים, למי יש כוח? מכל מקום, למי שיש, אסור לוותר על צלעות הכבש (המלצר: "זה כלום. זה קליל. זה כמו סוכריה על מקל. חייבים לטעום לפחות אחת"), על הקבאב (עבאס: "מתכון שאנחנו המצאנו. קבבים קטנים בעגבניות, עטופים בלחם ואפויים בטאבון"), או על צוואר הכבש הממולא, שהיא המנה שאני מבקש שיגישו לי בתא הנידונים למוות, חמש דקות לפני ביקור התליין.

האוכל של אלבאבור גורם לך לא רק התרגשות, אלא גם גאווה מקומית: זה שלנו. זה מכאן. זה מזמרת הארץ הזאת. איל שני יגיד לכם שהוא שומע את החצילים שרים. פלצנים אחרים ינקטו במינוח בסגנון "טרואר" ושאר ח'ארטות. ואנחנו, העומדים בתור בשערי אלבאבור, נתמקד באמת שהיא פחות יומרנית ויותר פשוטה: יש כאן מסעדה שעושה כבוד לחומרים המקומיים, לאוכל של דודות וסבתות ומשפחות, לכל מה שנעים וטעים וטוב. הידד.

בסיום, בין אם תרצה ובין אם לאו, תגיע לשולחן הכנאפה האישית המפורסמת של אלבאבור. כמו כל דבר במקום הנדיב הזה, מנה אישית יכולה להאכיל משפחה שלמה, ולגרום לה לסיים את הארוחה כשחיוך מאוזן לאוזן תלוי על פרצופה. כמה טוב שיש מסעדות כמו אלבאבור, כמה כיף שיש מסעדנים מוכשרים, תרבותיים, משכילים ואמיצים כמו חוסאם עבאס. כמה נהדר שיש מקומות עם צוות כל כך אדיב, מיומן ומאיר פנים, וכמה זול כאן: ארוחה מלאה להתפקע ליחיד תעלה כ-100 ₪.  

ועוד משהו:
"אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד". מה מצחיק בפתגם הזה? מצחיק שבהקשר של אלבאבור, אנחנו דווקא מוחמד. אם אתם גרים במרכז, מתלהבים מתיאורים של אוכל ערבי עילי אבל אומרים לעצמכם "נו, ומי ייסע בחום הזה עד אום אל-פחם כדי לאכול?", הנה יש פתרון: עד סוף אוגוסט, מדי יום ג' בערב, מוגשות ארוחות ענק של אלבאבור במתחם הבריכה של מלון דן אכדיה בהרצליה פיתוח.

האוכל אותו אוכל, ההגשה היא בסגנון אכול כפי יכולתך מבופה ענקי, האיכות גבוהה (אין, לא היה ולמרבה הצער לא נראה שיהיה בעתיד הקרוב אוכל איכותי כזה בבית מלון) ויש רק שלושה הבדלים בין הביצוע בהרצליה לבין המקור מאום אל-פחם: באכדיה הבשרים כשרים (זה קצת שונה, קצת פחות טוב, אבל עדיין טעים) ומובן שאין מוצרי חלב, באכדיה אפשר להזמין יין ואלכוהול (באלבאבור המקורית אין שום אלכוהול – מקום מוסלמי, אחרי הכל), וגם, כפי שאמר לי אחד המלצרים שיובאו מאלבאבור לצורך הגשת הארוחות ההרצלייניות: "וואללה, אצלנו יותר זול".
מחיר ארוחת אלבאבור מלאה וגדושה ליחיד על שפת הבריכה של אכדיה: 255 ₪, לא כולל יין.

מלון דן אכדיה
רמות ים 102, הרצליה, 09-9597070 (מחלקת אירועים)

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי