לעזוב לעולם שכולו טוב

כיף בתל אביב. יש בה הכל והכיכר תמיד מלאה. יש לילה לבן והעיר גועשת. יש הפגנת אנטי קצב והעיר גועשת. יש מופע הזדהות עם שדרות והעיר גועשת. בין לבין היו עוד כמה אירועים שסתמו גם הם את הכיכר ואת כל מה שסביב לה. ה-ל-ו!!! אנשים גרים פה! כיוון שלהיכנס אל העיר הפך למשימה בלתי אפשרית, גייסתי את שאריות מצב הרוח הקיצי שלי, הנעתי את הרכב, אספתי את רותם ושמנו פעמינו צפונה. לא יותר מידי צפונה אם תהיתם. גם לי יש גבולות, והגבול בעניין הזה עובר מעכשיו במושב אודים. במסעדת מוסקט החלבית ובמתחם הצמוד לה, אם לדייק. מעט פחות מרבע שעה ואנחנו בעולם שכולו טוב. במובן החיובי של הביטוי.

במוסקט הלכו על קונספט מעט יוצא דופן ומי שמגיע לאכול מקבל חוויית בילוי כוללת. בית הקפה יושב בתוך מבנה עץ המשווה למקום אווירה שוויצרית פסטורלית והייחוד שלו טמון בכך שלחלקו הפנימי אין קיר חוצץ עם החנות המקסימה המחוברת אליו. כך יוצא, שברגע שהתיישבתם בבית הקפה, ביקרתם גם בחנות הצבעונית הסמוכה לריהוט ועיצוב, שבה תמצאו גם פינה ייחודית לדברי ילדים. מי מכם שיחליט בצדק, אם אחרי הארוחה ואם לפניה, לעשות סיור ממשי בחנות יגלה בפנים חנות נוספת, קטנה ואינטימית, של בגדי מעצבים ובגדי ילדים.

החלטנו לשבת בחלק הפנימי והממוזג רק כדי שכשנתיישב תחליט רותם שהיא מעדיפה לעבור החוצה. אז עברנו. בחוץ האווירה קסומה אמנם ויושבים על ספות נמוכות וכייפיות אבל גם חם ודביק, אז חזרנו. התיישבנו פעם נוספת ואחרונה בהחלט במקום ההתחלתי וקיבלנו תפריטים ממלצרית מסבירת פנים, שתרמה גם היא את חלקה לאווירה המשפחתית של המקום.

מפאת שעת הלילה וההיסטוריה רווית הארוחות המאוחרות שלנו בתקופה האחרונה החלטנו להסתפק הפעם בלשתות משהו קל ותו לא. תודו שזה כמעט נשמע אמין. רותם הזמינה דג פורל אפוי בנייר כסף עם לימון ופסטו, או כפי שהוא מכונה במוסקט - "סוכריית פורל", ואני הלכתי על קדרה איטלקית של ריזוטו עם בצל, פטריות וקוביות סלמון. לכל מנה התלווה סלט אישי קטן.

המנות הגיעו וההתרגשות רבה. מנת הדג נראית גדולה ומבטיחה והקדרה מריחה מצוין וגם מקיימת. ביס אחד מזו ואני פולט אנחת רווחה השמורה בדרך כלל לעולם תכנים אחר לגמרי. למתקשים, הריזוטו פשוט מצוין. בפולניות האופיינית לי, במקום להתענג על כל ביס התייסרתי על כל המנות האחרות שהזמנתי במוסקט בביקוריי הקודמים שם והיו לא מעט כאלה. לא שהן היו רעות חלילה, אלא שהריזוטו פשוט לוקח בענק. רותם התענגה על הפורל ושלפה מידי פעם עצם תועה המהווה עדות אילמת לסכנה הטמונה באכילת דג שאינו מפולט. אם שווה לקחת את הסיכון במקרה הזה? הצלחת המתרוקנת במהירות שלה העידה שככל הנראה כן. עם כל ביס שעובר הבטן מתרחבת, וההחלטה למקם חנות בגדים בצמוד נראית יותר ויותר הגיונית.

לסיום הזמנתי מקיאטו קצר ורותם תה עם נענע, כי 40 המעלות שבחוץ לא מספיקות כדי לחמם אותה כנראה. עם אלה קיבלנו מוס חלבה שהיה משובח ולא שרד בצלחת הרבה יותר משתי המנות שקדמו לו.

מוסקט היא לא מסעדת גורמה ובעצם היא גם לא מתיימרת להיות מסעדה. היא פשוט מקום אינטימי שכיף לבוא אליו, לאכול או לבקר בחנות המיוחדת שלצידו. בבוטום ליין, נהניתי מהארוחה שם באופן מיוחד. אולי זו היציאה מהדוחק התל אביבי לכמה שעות. אולי האווירה הכפרית שהמתחם הייחודי הזה מייצר. אולי זו הקדרה האיטלקית השווה שגרמה לי ללכת לאילן השף וללחוץ את ידו. כך או כך, אני למוסקט אחזור ומאד בקרוב, כך שאילן יכול לשים את הריזוטו הבא על האש כבר עכשיו.

*הכותב היה אורח המקום.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי