אופרה אחרת

בשבועות האחרונים התחשק לי מאוד לצאת לאכול במסעדה של אוכל ביתי. אתם יודעים, כזו שלא צריך להתלבש יפה במיוחד בשבילה, שלא יוצאים ממנה עם חשבון מנופח ועדיין נהנים מאוד מהארוחה. יש בהן, במסעדות של אוכל ביתי, משהו מאד מושך. לפעמים מאכלים מסוימים מזכירים לנו טעמים וריחות מבית אמא או סבתא שהתגעגענו אליהם. במקרים אחרים סגנון המסעדה הוא עדתי כלשהו והאוכל המוגש שונה מזה שהכרנו אצלנו בבית. כזו היא גם מסעדת אופרה בחדרה.

בבסיסה המסעדה מגישה אוכל ביתי תימני, אבל בפועל יש בה הרבה מעבר. הרבה הרבה מעבר. נתחיל מההתחלה, וההתחלה היתה מזמן, לפני יותר משלושים שנה, כשסבתא רחל פתחה מקום קטן בו היא מכרה מלאווח וג'חנון. להערכת רבים, אגב, היא היתה הראשונה בארץ למכור אותם. מאז התרחבה המסעדה מאד וכיום מגישים בה מאכלים ביתיים שונים וביניהם מרקים אגדיים, סלטים, ממולאים ועוד. מאחורי המסעדה ישנה מאפייה קטנה בה מכינים פיתות, לחוח ופיתות תימניות שנמכרות במקום. את מוצרי המאפה המקומיים אפשר לקנות גם בחנויות - בעבר הם נמכרו תחת המותג אופרה והיום הם מוכרים לכולנו כשלושת האופים.

אז מה אוכלים כשמגיעים למקום בו מגישים כל כך הרבה דברים והכל נראה טוב? אנחנו התחלנו עם סלט טורקי מצוין, סלט חצילים במיונז וחציל בשום (13 ₪ כ"א). כולם היו נהדרים, אבל הכיף הגדול היה לנגב צלחת חומוס עם הפיתות החמות שהרגע הגיעו מהמאפיה שמאחור. גם החומוס (15 ₪) נעשה במקום. לצד הסלטים טעמנו קציצות בשר (6 ₪). אני לא יכול להצביע על המשהו שעשה את הקציצות האלה לכל כך טעימות, חוץ מהכוסברה שהיתה בהם והטריות המקסימלית. ולמרות שאני די בטוח שזה בעיקר הדמיון שלי, אפשר היה לראות בהן את טביעות ידיה של סבתא רחל, שכבר בת 78, ועדיין מגיעה כל יום מוקדם בבוקר ומבשלת לכל האורחים.

אחרי הסלטים הגיעה לשולחן פלא. המלאווח (15 ₪). למי מאיתנו שאין סבתא תימנייה בבית וכמוני חשב שמלאווח זה הבצק העגול הזה שמוציאים מהפריזר וזורקים למחבת כשאין כוח לבשל כלום, אז טעינו בגדול. המלאווח שקיבלנו היה גדול, ואפילו שנאפה בתנור היה עסיסי ביותר (שומני, עסיסי, מה זה משנה כשנהנים כל כך?). רסק עגבניות בצד, קצת חריף וכמה אצבעות זה כל מה שהיינו צריכים באותו רגע.

המנה הבאה שהזמנו היתה מרק רגל (38 ₪). המרק הזה, וכמוהו מנות שכוללות איברים פנימיים, מומלץ בעיקר למי שמכיר. הרגל היא חלק שלמי שלא אוכל אותה באופן קבוע יהיה קשה להתחיל עכשיו. אבל המרק עצמו היה איך שדמיינתי מרק במסעדה שכזו - המון תבלינים, טעמים עמוקים, צבע חזק וצלחת ענקית. אכלנו ממנו עוד ועוד והוא פשוט לא נגמר. עם כמות הטעמים שבו כל שלוק היה כמו ארוחה בפני עצמה.

לסיום הארוחה נהנינו משתי מנות מתוקות: בוואריה על אטריות קדאיף פריכות (18 ₪) שהיתה גם מצוינת וגם ענקית, ומוס שוקולד (18 ₪) שהיה גם הוא טעים, אבל כבר לא היה לנו מקום.

כשסיימנו לאכול המסעדה המתה אנשים, חלקם ישבו לארוחת צהריים ואחרים באו לקחת אוכל. אנחנו עשינו את דרכנו החוצה, לא לפני ששאלנו אם אפשר לקחת איתנו את סבתא רחל הביתה לשבוע שבועיים. לצערנו, מסעדת אופרה לא מוותרת כל כך מהר על הקסם שלה.

*הכותב היה אורח המסעדה.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי