מתוקתקים

אחת וחצי בלילה. ענבר היפה ואני עם בטן מפוצצת מול המסך ומתלבטים מי יכתוב. החלטנו שביחד. הכי טוב ביחד. היא תוהה אם זה סתם היה התירוץ שלי להביא אותה אליי הביתה באישון לילה (היתה מתה).

את הערב התחלנו באיחור אלגנטי של כמה דקות מצידי, 40 אם לדייק. אספתי אותה ממגדל השן הצפון תל אביבי בו היא גרה, אני ברכב והיא מגיחה לעברי אסופת שיער ויפה שבא לבכות. הכיוון: רחובות. היעד: טוק טוק, גריל בר אסיאתי וסושי. אני מגיע, כהרגלי, נטול ידע מוקדם על המקום אליו פנינו מועדות. היא מצידה מפגינה ידע של מי שמגישה מחר בבוקר סמינריון על המסעדה.

בחלוף חצי שעת נסיעה משעשעת מצאנו חניה ברחוב אופהניימר. צעדנו לעבר המסעדה מחויכים מתוך תחושה (מוטעית, בדיעבד) כי הערב עתיד להיות רצוף שיחות קלילות כמו זו שפתחנו בה. המסעדה גדולה מאד, מרווחת ונעימה, ואולי בשל כך התנועה בה ערה למרות השעה (או שבגלל האוכל, מיד נגלה). את פנינו קידמו מקס המלצר - שנראה כיחיד שמסוגל לתת פייט הוגן לענבר בתחרות השליטה במנות - איתו דאקירי קוקוס ופיג'לינג סאוור. שלושתם מצוינים. עוד לפני הראשונות שקענו בשיחה כבדה משהו.

ענבר, עם רזומה עשיר בקולינאריה מקומית, קיבלה את הזכות לבחור מה יבוא אל פינו. אל השולחן לא איחרו להגיע שלוש מנות פתיחה: שיפודי חזה עוף בגריל עם חלב קוקוס, קארי ובוטנים - הרבה עוף טעים אבל גם הרבה רוטב, הרבה מדי. בצד, מנת ברוסקטות עם כבד אווז וריבת בצל ומנה של סלט ירקות וקלמארי עדין וקיצי בשביל הקונטרסט. כבדי האווז מצוינים והסלט מילא את ייעודו, כאנטיתזה של הבשרים, מעל למצופה. בהתלבטותנו איזו מבין השתיים ראויה יותר הובאה בחשבון ריבת הבצל, שהחטיאה מעט עם מתיקות יתר. סלט הקלמארי ניצח וסביר שאם היו בו יותר מאלה שעל שמם הוא קרוי ההתלבטות היתה קלה אף יותר. את שלב הפתיחה סיימנו בהזמנת שתי כוסות קברנה של תבור.

בין הראשונות לעיקרית לא ויתרנו על טעימה מתפריט הסושי המגוון והזמנו סנדביץ' עם דג בס עטוף בטמפורה כשלצידו סלט קטן ושתי חתיכות טמאגו. המנה שקיבלנו היתה גדולת מימדים וטעימה לשנינו. ענבר, בהפגנת קיבולת חסרת תקדים, פירקה חצי כמו גדולה. הסוד שלה לגזרה הדקה טמון, מסתבר, בכך שרוב הזמן היא מסתפקת בלאכול סרטים. הערך הקלורי הנמוך של אלה די עוזר בעניין. שקענו בסיפור על בחור, עיוור כנראה, שזרק אותה וריסק לה את הלב, מדכא, אז אחסוך מכם. הסושי נגמר ואיתו גם פיסת המקום האחרונה בקיבותינו המשוועות להיקרע. זמן מצוין להזמין אנטרקוט.

היא מספרת על פרידה, על חזרה, על היי של ההתחלה ועל דאון של הסוף. אני מנגב דמעת סולידריות מהזוית של העין בלי שתשים לב. סוף הארוחה מתקרב, ובסוף הזה אין דאון. רק שני נתחי אנטרקוט מעולים, מתובלים בדיוק מרשים ורכים במידה שמשכיחה מאיתנו את מצוקת המקום בבטן. ליד הבשר, רוטב מצוין שלא ממש היה בו צורך, וגם סלט חסה טעים.

ענבר לא הצליחה להתאפק והזמינה לנו מוס חלבה מעולה. סיימנו אותו והמשכנו לשבת עוד שעה ארוכה. המוסיקה שפסקה והאורות שנדלקו לא הצליחו להסיח את תשומת ליבנו משצף השיחה המלנכולית. הבנו שצריך לקום רק כשביקשו מאיתנו בנימוס לעוף הביתה. יצאתי מטוקטוק ברגשות מעורבים, מחוייך מארוחה איכותית ומשביעה, וקצת עצוב בשבילה.

ובחזרה להווה: מבט אחרון של שנינו בשורות שלעיל, שיר אחרון בדיסק ואני מקפיץ את ענבר הביתה. הבעיה עם האוכל השווה של הטוקטוק היא שהוא הופך חיבוק אחריו, על בטן מלאה, למשימה לא פשוטה. בשביל ענבר היה שווה להתאמץ. לשנינו ברור שעם האוכל הזה אנחנו לטוק טוק עוד נחזור, בזמן אחר, שמח יותר, ובנפרד. כנראה שלכל אחד מאיתנו יהיה מתישהו את ה"ביחד" שלו עם מישהו אחר. הכי טוב ביחד, לא?

*הכותב היה אורח המסעדה.

*הכתבה מכילה תוכן שיווקי