אחרי שלושה שבועות של טראנס רחמים עצמי, אותו נאלצה להדוף במרץ כנופיית חבריי הטובים המתדלדלת (רק החזקים שורדים, זה לא פשוט), הכרתי בעובדה המצערת שזהו, חזרתי לשוק הרווקים המרודים. "לא נורא", אמרתי לעצמי בתוכחה, עוד נותרו לי מגוון תחביבים מעניינים (ניהול לוחמה פסיכולוגית עם חתולי רחוב, למשל). חוץ מזה, אומרים שיש הרבה דגים בים, לא? אז הלכתי לים.
בשבת קבעתי עם אחד מראשי הכנופיה לארוחת בוקר במאנטה ריי התל אביבית, אחת ממסעדות החוף הראויות בארץ, שמגישה תפריט בוקר עם טייטל מבטיח מאין כמוהו – "ארוחות בוקר אופטימיות". היא ממוקמת על קו החוף, ממש על התפר עם הסחי היפואי, והמרפסת הפנורמית שלה נעוצה מטרים ספורים בלבד מקו המים. היא קרויה אגב, על שמו של מעין יצור ימי פלאי למדי (שריתק את הסופר הדגול דאגלס אדאמס, שאפילו צלל איתו בחופים אקזוטיים), שכיכב גם כקולגה של המכשפה בגרסה היפנית של "בת הים הקטנה" – סוג של שמיכה ימית מהממת ברוחב של 4 מטרים עם 2 חדקים.
קבענו ב-11:00. הגעתי ב-10:55 והתקשרתי למיועד לוודא יקיצה. "שלום, הגעתם לרשת או..." אוי לא. הנבלה לא התעורר. ואני, אני שוב לבד, שבתות וחגים. שיט.
התיישבתי לי על המרפסת היפה, על שולחן תכלכל פשוט וכפרי למראה שנתן לי תחושה של דייג מותש שפורק את שללו (נובלס, מצית ופלאפון). ובכלל, הן המסעדה והן התפריט לא לוקים בעיצוב יתר מרתיע ומנסים לשמור על אותנטיות מקומית. החלטתי לנסות ליהנות בכל זאת. אחרי הכל, אני רעבה, אני במסעדה טובה, יש מולי ים רוחש, המוזיקה נעימה, המלצרית נחמדה. מה רע, כמו שאומרת ברוריה.
הזמנתי לי קפה הפוך חזק ופניתי להביט בסובבים. על החוף: מחזות משונים. אמנם השמש בחוץ, אבל יחסית קר, מה לא מונע מנשים לא מעטות לנסות להשתזף בהתמדה עיקשת ואוטוסוגטיבית, בעוד על המרפסת חלק מהסועדים נזקקים לשמיכות פליז לבידוד מהקור (כן, המסעדה מספקת את השירות ההזוי הזה). על המרפסת: זוגות-זוגות מצועפים, חולקים להם ערימות פנקייקים מהבילות עם מייפל וקרם פרש או פרנץ' טוסט עם קונפי תאנים. ואני, עם האצבע ממוסמרת ל-send. מה זה עוזר להחזיק חבר הומו אם הוא לא מצליח לקום לבראנץ' בשבת, הא?
טוב, די, שוב הרחמים העצמיים האלה.
אחרי שביררתי בשבילכם איזה פירות יש בגרנולה (מלון, תותים, אגסים, תפוחים וקיווי) ומה הם רשמיה של המלצרית החביבה על מנת ה"מר קראנצ'י" (יש גם גברת, עליה לא טרחתי לברר, הסליחה עם עזרת הנשים) - פרוסת חלה קלויה על מצע עלי רוקט, עם ממרח חצילים קלויים, איולי, האם וגבינת קצ'וטה, כאשר הכל מבלה כמה דקות בתנור (ולרשמים: "זו מנה מעולה"), הזמנתי סלט חסה ועלים צעירים (תרד, כמדומני) עם גבינת קצ'וטה ואגסים מבושלים במי סוכר (38 ₪) בויניגרט מתקתק ומוצלח; חצילים קלויים בעדינות עם כף נדיבה של גבינת לבנה חמצמצה וטובה; צזיקי עם שמיר, שום, מלפפונים קצוצים ובצל ירוק וסביצ'ה של בורי עם בצל סגול והרבה סומק, שלאחר דין ודברים עם השף נוכחתי להבין שאיננו מזן הסביצ'אים הנאים החביבים עליי כה (כאלה שנכבשים מספר דקות בלבד ולא שעות, בקצרה). הסביצ'ה הוחלף בסלט סלמון כבוש נהדר, שהיה המעניין והמיוחד מהתקרובת כולה והורכב מפיסות סלמון כבוש שנקצצו דק מאוד עם פטרוזיליה, כוסברה, שקדים ובוטנים קלויים.
אגב, מאנטה ריי ידועה במאזטים המשובחים שלה, ובניתוץ עיקרון ההיזהרות מהמאזטים והלחם בתחילת הארוחה; כאן מומלץ להתעכב ולהתמלא מהם, ולא כי המנות העיקריות לא אפקטיביות, אלא בגלל שהם פשוט באמת טובים ומושקעים, כמו גם הלחם הבלקני, שמגיע מהקונדיטוריה של המסעדה שממוקמת ברחוב רזיאל הסמוך - לחם מאורך וחם, משוח בהמון שמן זית.
בשלב זה שקלתי להשליך עצמי למצולות. כבר לא מהדיכאון, מרוב אוכל. להעלאת המורל הזמנתי קוקטייל שנרקח מסאקה (יין אורז יפני), מרטיני רוסו ומרטיני ביאנקו. לגימה אחת ממנו הותירה רושם הולם חושים על הכבד שלי, לכן החזרתי אותו לברמן לדילול עם מעט מיץ תפוחים. יצא טוב.
לקינוח התחרעתי (כאמור, לגמרי בכוחות עצמי) על כדורי קרם ברולה קפוא מושלמים, שהוגשו עם שני דפי פילו אפויים ותות שדה טרי. פשוט, קלאסי, מרענן והכי חשוב - לא מתוק מדי.
בעודי מלטפת את כרסי הצנומה, יונקת ניקוטין ומעלעלת בספר, הגיע אל השולחן פינוק בדמות שמפניה עם ליצ'י ש"את פשוט חייבת לטעום". יש גבול, סיננתי לעצמי. בכל זאת, רק התחלתי את היום, והוא כבר נראה ממש טוב.
*הכותבת הייתה אורחת המקום.
*הכתבה מכילה תוכן שיווקי
השדות המסומנים בכוכבית הם שדות חובה
השדה שהוזן לא תקין, שננסה שוב?
נפרסם את תגובתך בהתאם לשיקולי המערכת